<h1>תוספות שנץ על מכות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתניתין, כיצד העדים נעשים וכו'. מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה. ואנו מחזיקין בו שהוא כהן. והוא הדין דהוי מצי למתני, מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר, וזה שייך בין בכהן בין בישראל, אלא לפי דמסיק בגמרא דקאי אהאי דאיתא בסוף פרק הנחנקין [סנהדרין פ"ט ע"א]. חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ואיידי דאיירי [התם] במילי דכהן תנא נמי [הכא] מילי דכהן.
אין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה אלא לוקה את המ'. ואם תאמר, אם לא הוזמו (מ"ש) [משמע] דנעשה בן גרושה וחלוצה על פיהם. ואמאי, עדות שאי אתה יכול להזימה הוא, שהרי אם הוזמו לא ייעשו (בן) [בני] גרושה וחלוצה. ויש לומר, כיון דלוקין חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה. ואם תאמר, אם כן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א], גבי האי דאמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין לפי שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו, ופריך, אי אינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא, עדות שאי אתה יכול להזימה הוא, ומאי קא פריך, כיון דאי מתזמי מילקו, שפיר חשיבנא להו עדות שאתה יכול להזימה, כדאמרינן הכא, וכן בפרק הנשרפין [שם ע"ח ע"א] דאמרינן, טרפה שהרג את השלם שלא בפני בית דין אינו נהרג, משום דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. ויש לומר, דהתם כיון דלהרוג באו לא (חשי') [חשבינן] ליה עדות שאתה יכול (להזימם) [להזימה], משום דלוקין בלבד, אבל הכא שלא באו להרוג אלא לעשותו בן גרושה וחלוצה או לחייבו גלות [כ]דאמרינן בסמוך, כיון דאי מתזמי לוקין, חשבינן ליה שפיר עדות שאתה יכול להזימה.
אין אומרים יגלה זה תחתיו. משמע דאם לא הוזמו יגלה זה על פיהם. ותימא אמאי, [הא] יכול לומר מזיד הייתי. ואי משום דראו בו רגליים לדבר, כגון שהיה חוטב עצים ביער ונשל הברזל מן העץ, אם כן קשה הא דתנן לקמן בפרק הגולין [סנהדרין ט' ע"ב], שונא אינו גולה, לפי שיכול לומר לדעת הרגתי. וצריך לחלק בין שונא לשאר אדם דשייך לומר ביה טפי דלדעת הרג.
גמרא. ועוד כדקתני לקמן וכו'. פירוש, ועוד, אפילו אם נגיה(ה) מתניתין ותתני בה, אין העדים נעשים זוממין, עדיין תקשי לך, דהוי ליה לאיתחולי ולמתני כדקתני לקמן [ה' ע"א], כ[י]צד נעשין זוממין.
כל הזממין מקדימין לאותה מיתה. פירש רש"י ז"ל בכתובות [מ"ה ע"א] ובכמה מקומות. לשון מקדימין, כלומר אין להם נס והמלטה מן המיתה הזאת. ויש מפרשים לשון מקדימין דבעינן השכמה, שלא יענו את הדין. ור"י פירש לשון מקדימין, לפי שמקדימין להם אותה מיתה שהיו רוצים לחייב הנידון, אבל אם אי אתה יכול להמיתם באותה מיתה אתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם. ותימא, דבפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ה ע"ב] אמרינן, דהוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, דבשניהם כתיב ריבוי להמיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם. וכן תימא [מ]ההיא דתניא בתוספתא [סנהדרין פי"ב ה"ה], [מנין ל]כל המומתים שאי אתה יכול להמיתם באותה מיתה הכתובה בהם שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם, ודריש ליה [מ]דכתיב [דברים י"ז], ובערת הרע מקרבך. ואומר ר"י, (דמ"מ) [דמיהא] זוממי רוצח כרוצח ואם כן נילף שאר זוממין מהם. ורבינו יוסף מארץ ישראל פירש, דהוה רוצח וגואל הדם ב' כתובים [הבאים כאחד] לענין שאם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם ואפילו במיתה שאינה מד' מיתות בית דין, כגון לירות לו חץ או לטובעו בנהר, אבל [פשיטא שאף] שאר מומתין [שאי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם ש]אתה יכול להמיתם בכל מיתה ובלבד שיהא באחד מד' מיתות בית דין, אבל בשאר מיתות שאינם מד' מיתות בית דין לא.
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. כדילפינן התם [סנהדרין נ"א ע"א], היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, אלא בחנק, כשאר בועלי אשת איש בת ישראל, והזוממין נמי בחנק, כדדרשינן [שם צ' ע"א], לאחיו [דברים י"ט] ולא לאחותו. ואם תאמר, הני ב' דרשות למה [לי]. ויש לומר, דהוה אמינא, דהיא [ויקרא כ"א] איצטריך לבועלה אבל זוממין לא ידענא מינה, ומאחיו לבד לא סגי (ד)היכא מיהא דלא איתרו ביה לבועל. אי נמי, אם הבועל היה בן ט' שנים ויום אחד, דלאו בר קטלא הוא ולא שייך ביה כאשר זמם לעשות לאחיו, להכי איצטריך (הוא) [היא].
לו ולא לזרעו. ואם תאמר, אם העידו על האדם שהוא מצרי שני דאין זרעו נפסל והוזמו, ליפסלי. ויש לומר, דאשתו מיהא מיפסלא והתורה אמרה [דברים י"ט] לו, ודרשינן לו ולא לאשתו.
<h2>דף ב:</h2>
הסוקל אינו נסקל וכו'. פירש רש"י ז"ל, היכא דנסקל על פי (עדותו) [עדותם] ואחר כך הוזמו אין נהרגין, כדאמרינן לקמן [ה' ע"ב], הרגו אין נהרגין, והבא ל[י]סקל (ו)אינו נסקל, כלומר שהוזמו עד שלא נהרג הנידון לא כל שכן שלא יהרגו. וקשה, אם כן אמאי שינה הלשון דלקמן לא הרגו נהרגין, הרגו לא כל שכן. ועוד, מאי קל וחומר הוא זה, שאני התם, דגלי קרא דכתיב, כאשר זמם לעשות לאחיו, בעוד(ו) אחיו קיים. לכך פירש רבינו תם, דהכי קאמר, אם כן בטלת (חזרת) [תורת] עדים (ו)זוממים כשהעידו על אדם שהוא חייב סקילה, לא לחייב סקילה אם הוזמו, דאיכא למדרש קל וחומר הסוקל אינו נסקל, כלומר אדם שסוקל חברו באבנים והרגו אינו נסקל דדינו בסייף, שהרי כל דין רוצח בסייף, הבא ליסקל וכו', כלומר, חייב חבירו סקילה על ידי עדותו של זה ואינו נסקל אינו דין שלא יסקל.
והני לאו בני כפרה נינהו. ואם תאמר, והא אמרינן לעיל כי היכי דתהוי להו כפרה, אלמא בני כפרה נינהו. ויש לומר, דכפרה דלעיל על ידי מיתת כהן משיח היא באה ולא על ידי גלותו, אבל הכא על ידי מעשיהם קאמר דלאו בני כפרה נינהו. אי נמי יש לומר, דהכי פירושו קסבר כופרא כפרה, כלומר, והוי במקום קרבן ואין חיוב קרבן במזיד הכי נמי לא מיחייב כופר.
<h2>דף ג.</h2>
באומר עדות שקר העדתי. לכאורה משמע, דכי אמר כן משלם חלקו, משום שביקש להפסיד לחבירו על ידי עדותו, ואינו כן, דלעולם אינו משלם אלא אם כן אמרו לו, והלא עמנו היית(ם) במקום פלוני. לכך יש לפרש, באומר עדות שקר העדתי והוזמו אחר כך שניהם, דהשתא הך דאמר עדות שקר העדתי לא שייך ביה תורת הזמה כי אם בחברו, ופריך כל כמיניה, ואפילו הוא עצמו אתי לידי הזמה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם כן שניהם משלמים ממון שלם.
אלא באומר העדנו והוזמנו בבית דין (של) פלוני. (וחייבנו) [וחויבנו] ממון, שהבעל דין תבענו לדין. אבל מילתא דר' עקיבא מיירי שלא הספיק הבעל דין לתובעם לדין אחר שהוזמו עד שהלכו להם לבית דין (אחר) והודו, דאכתי אינם מחוייבים עד שיתבעם. וצריך עיון לפירוש רש"י, שפירש שהלכו לבית דין אחר והודו, דאפילו בבית דין שהוזמו כל כמה שלא תבעם בעל [דין] דלא מיחייבי עדים, אי מודו מיפטר.
מתניתין. מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה. והוא אומר שלא גירשה והאשה אומרת שנתגרשה, אבל אינה נאמנת לומר גרשתני, כיון דאיכא עדים דמסייעי לה, וגם אין לחייב לעדים לשלם מזונות שהיו מפסידין לה, דכיון דאומרת שנתגרשה מחלתו לבעלה, כך פירש רבינו בעלמא.
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. פירוש, כמה יקנו ממנה בני אדם טובת הנאה כתובתה שאם נתאלמנה, כלומר שאין כתובתה ממון גמור, דודאי שאם תתגרש או תתאלמן תגבנה, אבל אם תמות היא יירשנה בעלה, הלכך כל מה ששוה טובת הנאה של כתובתה תטול, שלא יפרעוהו הזוממין לבעל, ולא ישלמו כי אם מה שיש בכתובה יתר על מה ששוה טובת הנאה של כתובתה, ובגמרא מפרש דלא ישלמו רק מנה ומאתים גרידא, לכך אם הקנו מאתים שבכתובה למאה דינרים יפרעו מאה דינרין אחרים שהיו רוצים להפסיד לבעל שהרי טרם שהעידו יתן לה הבעל ברצון ק' דינרין ותמחול לו כתובתה.
גמרא. כיצד שמין. (מפי') [ופירש] רבינו שמשון בר שמשון נ"ע מתניתין דקתני, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה, אי אמדינן בבעל, כמה יקנה הבעל טובת הנאת כתובתה, או בשאר בני אדם, כמה יקנו טובת הנאת כתובתה, (או בשאר בני אדם שיטרחו), שצריך שיטרחו להזמין בבית דין לבעל כשתתגרש ולא יגבו בקל הכתובה מן הבעל, הלכך אין קונים אותה בדמים יקרים כמו הבעל, דיותר יתן לה הבעל שתמחול לו כתובתה משאר בני אדם, לפי שהוא מוחזק בה. רב חסדא אמר בבעל, וכל מה שיקנה הבעל יגרע מתשלום העדים זוממים, רב נתן אמר באשה, לא יגרע כי אם מה שתמצא האשה שיקנו ממנה בני אדם אחרים, וחומר (ה)הוא אצל העדים.
באשה. שיימינן, כדפרישית. ובכתובתה. אינן משלמין רק ק' ור', אבל תוספת וצאן ברזל ונכסי מלוג אינן משלמין, אף על גב שאף הם היו מוציאים מבעל, מכל מקום יכולים לומר לא העדנו אלא על הכתובה.
אני לא כן שמעתיה, (וכן) [וכך] שמעתיה, בבעל, לפי מה שהם נכסי הבעל, אם עידית אם זיבורית אומדין טובת הנאה שהלוקח מדקדק בכך, (ור"ע) [ורב פפא] אמר באשה, בכתובתה, שאם ייחד לה שדה בכתובתה בו ישומו. ולבי מגמגם, היכי מחייבת להו זכות ספקה, הלא לא היו מפסידין אלא זכות ספקו. ועוד, הכי הוי ליה לרב חסדא למימר בנכסי הבעל, ותו דייחד לה שדה בכתובתה מאי טעמא דרב חסדא. ובקונטרס לא פירש כך והאריך הרבה בלשונו, וקשה להבין. ומשמע מתוך פירושו דהכי קאמר, שמין בבעל כמה אדם רוצה ליתן בזכות ספקו שיש לו בג' שדות שנתיחדו בכתובתה כי מוחזק בהם עכשיו, וזה ישלמו לו העדים. רב נתן בר אושעיא אמר באשה, כמה שיתנו לו בטובת הנאה של כתובתה שמין ויגרע מתשלומי העדים, וחומר הוא אצל העדים בזה שאין בני אדם שמין יפוי כח באשה כי אם לב' דינרין וישלמו ט' ליטרין, ולמאן דאמר בבעל, אין שמין חלק הבעל אלא מעט, דלעולם הקונה יקנה בזול כי אם ז' ליטרין או ח' ליטרין וכך ישלמו העדים זוממין. ולא נהירא [מה] שפיר[ש], דאם כן לא הוי בבעל כהאי גוונא דבאשה דלמאן דאמר בבעל למה הזכיר (הבעל) שאם תתאלמן או תתגרש, אדרבה זו גורע (דבעל) [לבעל].
<h2>דף ג:</h2>
איכא דאמרי המלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. אומר רבנו חננאל דהלכה כלישנא קמא, דשביעית משמטתו. וכך פסק ריב"א כלשון ראשון, ואזיל לטעמיה דרגיל לומר, דכל איכא דאמרי לגבי לישנא קמא הוי כטפל לגבי עיקר. אבל רבינו תם פסק כאיכא דאמרי, דאין שביעית משמטתו, שהרי (מייתי) מתניתין סייעתא לאיכא דאמרי, וללישנא קמא קא מותיב ואף על גב דקא מדחי ליה. ולפיכך הגיה רבנו תם באזהרות, דאמת יהגה חכו, זמן עשר כי ילונו לו [לא] במשפט בחצי ימיו יעזבנו.
לדידי מפרשא לי מניה דמר שמואל על מנת שאין בו אונאה, הרי יש בו אונאה. פירש רש"י, הרי אנו רואין דיש בו אונאה והוי מקח טעות קאמר. ולא נהירא, דהאי טעמא לא שייך גבי השמטת שביעית. לכך נראה לפרש, כי אמר על מנת שאין לך עלי אונאה לא עקר דין תורה, דהיינו דין אונאה, אלא שהתנה לו שלא יהא במקחו אונאה. וכן גבי שביעית כי אמר על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית מסורה בידו שלא תשמט ואין זה תנאי, אבל כי אמר על מנת שלא תשמטני אתה בשביעית, רצונו לומר שלא תהא נוהג בחוב זה דין השמטת שביעית, (ו)הוי תנאי, אלא שהתנה על מה שכתוב בתורה דקסבר דתנאו קיים.
לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי להאי שמעתא. פירוש, לא תשב, אלא עמוד על רגליך עד דאמרת לי האי שמעתא.
הפותח בית הצואר. פירש רש"י ז"ל, שעשה פה לחלוק חדש, חייב חטאת, שתיקן כלי. וכי מה בין זה למגופת חבית. דאמרינן בפרק חבית שנשברה [שבת קמ"ו ע"א], דמתיז(ה) [ראשה] בשבת בסייף לפתוח את החבית. זה חבור. משום [דבית] (ד)הצואר הוה חיבור, הלכך פתח תקון חדש הוא זה, אבל מגופה אף על פי שהוא טוחה על פי החבית בטיט אין זה חיבור והוי ליה כפתוחה ועומדת עכ"ל. ולא נהירא, שהרי טעמא דחבית הוא משום דלעין יפה קא מכוין ואם כן אפילו הוא מגוף החבית שרי, כדבעינן התם [שבת שם], מהו למברז חביתא (בשבבא) [בשבתא] בקתא דבורטיה, לעין יפה קא מכוין ושרי, או לשווי מנא קא מיכוין ואסיר, אלמא היכא דלעין יפה קא מכוין שרי אפילו היכא דהוי חיבור. לכך נראה לפרש, הפותח בית הצואר, שהיו רגילים לפתוח בית הצואר בתחלת עשייתו ואחר כך מיישבין על הפתח חתיכה של בגד ותופרין אותו כעין אותה שאנו קורין קולדייא"ה בלע"ז, וכשרוצה ללובשה פותח אותה חתיכה שאינה מגוף הבגד. [ופריך] וכי מה בין זה למגופת חבית, דתנן בפרק חבית [שם] אין נוקבין את המגופה דברי ר' יהודה וחכמים מתירים, ולא יקבנה מצדה, והשתא פריך מחכמים דמתירים לנקוב המגופה, מאי שנא בין לנקוב המגופה ובין לפתוח בית הצואר, ומשני זה הוי חיבור, פירוש, אותה חתיכה עתידה לישאר שם והוי כגוף החלוק, אבל מגופה אינה עתידה לישאר שם, ולא הוי כגוף הכלי.
<h2>דף ד.</h2>
דבעי רב פפא וכו', ורב דאמר כדברי הכל. צריך עיון, אי לא תני חסר קורטוב ברישא, האי ברייתא דרבי חייא דהורידו את המקוה כמאן תרמייה. ויש לומר, דרב פפא לא שמיע ליה ברייתא דרבי חייא, ומשום הכי מיבעיא ליה. ורבא דפשיטא ליה, משום דשמיע ליה ברייתא דרבי חייא לא רצה להעמיד ברייתא דרבי חייא דלא כשום תנא.
חבית מלאה מים שאובין. הכי גריס רש"י ז"ל. ולא נהירא לר"י ז"ל, דהתנן בכמה משניות [מקוואות פ"ו מ"ח], מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן בו, דמקוה שלם אינו נפסל אפילו (ירדן) [ירדו] בו מים שאובים. לכך נראה לרבינו, [ד]גריס יין, ולכך לא עלתה לו טבילה דבים הגדול מקוו וקיימי, ושמא היין עדיין הוא צבור ועומד במקומו ואינו ניכר, ונמצא שטבל ביין. וביין לבן מיירי שאינו ניכר במים, דאי ביין אדום נחזי אנן אם הוא ניכר או לא, ומסתמא לאלתר שנפל מיירי, דאי (כששהא) [כששהה] פשיטא דמתערב. רש"י לא גריס אי אפשר לג' לוגין. דהא ודאי אפשר, אלא דחיישינן לשמא זו, (סופא) [סיפא] דמילתא מוכחא דמשום שמא הוא, דאמר לקמן טעמא משום דמוקמינן גברא אחזקתיה.
תניא נמי הכי חבית מלאה יין. הכי גריס רש"י. ולא גריס מים. ומשמע דאי גרסינן מים לא מצי למתני, וכן ככר של תרומה שנפלה שם טמאה, ואי הוה אותו חבית [מלאה] מים אמאי טמאה, הרי (נטהרה) [נטהרו] המים בהשקה, והכי תנן בביצה [י"ח ע"ב], מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו.
מתניתין. לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. מלקות משום, לא תענה [שמות כ'], [וממון] (ו)משום, כאשר זמם לעשות [דברים י"ט]. וקשה, (דמ"ש) [דמשמע] דאי ליכא אלא חד קרא דאינו לוקה ומשלם, ובפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] אמרינן, החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור, והתם ליכא אלא חד לאו, דלא תחסום [דברים כ"ה]. ויש מפרשים, דהכי קאמר, שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו לא תענה מביאו לידי תשלומין, כלומר לא כתיב בהדי כאשר זמם, ולא הוי לא תעשה הניתק לעשה. והר' חיים מבונגיא"ה מפרש, דהכי קאמר. שלא השם המביאו לידי מכות צריך להביאו לידי תשלומין, כלומר דתשלומי ממון לא בעי אזהרה, ואם כן לא תענה אינו צריך להזהיר על תשלום הממון, כדאמרינן [י"ג ע"ב] לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, משום דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ובהכי ניחא ההיא דלא תחסום, דעל כרחך לא כתיב אזהרה דלא תחסום אלא למלקות, וממון ממילא מיחייב, דכיון דאינו רשאי לחסום דין הוא שישלם מה שהיתה ראויה לאכול באותה שעה אם לא חסמה, דאין לומר דאזהרה אתיא לממון ולא למלקות, דאם כן לכתוב קרא בלישנא דעשה האכל שור בדישו, ומינה שמעינן דאם חסמה חייב ממון, אלא על כרחך אזהרה למלקות אתא.
<h2>דף ד:</h2>
גמרא. בשלמא לרבנן כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובפרק אלו נערות [כתובות ל"ז ע"א] מפרש אמאי משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין [ד]גמר ממוציא שם רע וקרא דכדי רשעתו מוקי ליה למיתה ולמלקות. ואם תאמר, והאי דקאמר רבי מאיר מאי טעמא נימא דמוקי כדי רשעתו למיתה ולמלקות. יש לומר, דאי לאו דגמר ממוציא שם רע על כרחך מוקמינן לקרא לממון ולמלקות.
סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממים קנסא. ואם תאמר והרי חוסם פי פרה ודש בה דממונא הוא, וקאמר בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] דלוקה ומשלם, ויש לומר, דכיון דילפינן ממוציא שם רע דעדים זוממים לוקין ומשלמין על כרחך כדי רשעתו לאו לממון ולמלקות אתא, אלא למיתה ומלקות, ואם כן מהיכא ממעטינן דאינו לוקה ומשלם אפילו דאינו קנס.
הא לא קשיא, רבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא. משמע, הא רבי עקיבא דאמר עדים זוממים קנסא הוא לא סבירא ליה דלוקין על לאו שאין בו מעשה, דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קנס. ותימה, דבפרק קמא דשבועות [ד' ע"א] רוצה תלמודא לומר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, דקאמר, לאו אמרת רבי(י) [ישמעאל] (דלמלקות) [ולמלקות], רבי עקיבא נמי למלקות, ומהיכא גמר לה. ויש לומר, דגמר לה ממוציא שם רע ומקלל חבירו בשם, (והכא) [והכי] נמי מצי רבי יהודה למגמר מינייהו, אלא דניחא ליה למגמר ממוציא שם רע ועדים זוממים, משום דלרבי יהודה אית ליה פרכא. ושמא ממוציא שם רע ומקלל חבירו בשם, לרבי עקיבא ליכא למגמר מינה דאיכא שום פרכא.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. זה שאין צריך התראה וזה שכן לוקין ומשלמין. ולא נהירא, דאם כן לעולם לא תוכל לעשות הצד השוה שבהן, דפרכינן לעולם הכי לכל אחד פרכא דמעיקרא. ואומר ר"י דהכי פרושו, מה להצד השוה שבהן שכן משונין בחומרא משאר חומרות בעלמא. ופרכא כזאת מצינו במקום אחר [סנהדרין ס"ו ע"א]. ועוד יש לומר, שכן יש בהן צד חמור, כלומר מצינו צד חומרא שוה בשניהם שכן לוקין ומשלמין. אי נמי יש לומר, שכן יש בהן צד חמור, שכן לוקים על דבורם, שלא עיוו אלא בהוצאת פיהם. והכי נמי פריך בירושלמי לעיל גבי הא דאמרינן דרבי מאיר יליף ממוציא שם רע, ורבנן פרכי מה למוציא שם רע שכן דבור הוא.
ורבי יהודה צד חמור לא פריך. דעדים זוממים בדבורא מתעביד מעשה, כדאמרינן בשלהי פרק ד' מתות בית דין [סנהדרין ס"ה ע"ב].
ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה. ואם תאמר האי לא תענה [שמות כ'] לאו שאין בו מעשה הוא. ויש לומר דגבי עדים זוממים גלי קרא מוהצדיקו [דברים כ"ה] דאף על גב דלאו שאין בו מעשה הוא דלוקין עליו.
ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין. אין לפרש כדמשמע לפום ריהטא ההוא מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין והוה ליה לאו (הניתק) [הניתן] לאזהרת מיתת בית דין, דכיון דהכא ליכא מיתת בית דין לוקין שפיר על הזמתן דגלי לן קרא מוהצדיקו את הצדיק דלוקין, כדאיתא לעיל בפרקין [ב' ע"ב], אלא הכי פרושו ההוא מבעי ליה לאזהרה דמלקות דועשיתם לו כאשר זמם לעשות [דברים י"ט], דאין עונש מלקות בלא אזהרה ולא דמי לעונש תשלום ממון, דלא בעי אזהרה לתשלום ממון. ובהכי ניחא הא דאמרינן לעיל, בשלמא לרבנן כדי רשעתו וכו' למה לי משום כדי רשעה תיפוק ליה דלא תענה הוי אזהרה לעדים זוממין והוי לאו (הניתק) [הניתן] לאזהרת מיתת בית דין, אבל לפי האי דפרישנא ניחא, דלעיל איירי בתשלומי ממון דלא בעי אזהרה. ואם תאמר, לפי האי דפרישנא דוהצדיקו מגלה לן גבי זוממים דאף על גב דלא תענה הוי אזהרת מיתת בית דין לקי, אם כן מאי פריך לעיל בריש פירקין, ותיפוק ליה משום לא תענה, פירוש ולמה לי והצדיקו והא בלא והצדיקו הוה אמינא דלא תענה הוי לאו לאזהרת מיתת בית דין. ויש לומר, דלר' מאיר קא פריך, דמפיק בשמעתין אזהרה לעדים זוממים מוהנשארים ישמעו ויראו [דברים י"ג], ובבא קמא [ע"ד ע"ב], פרק מרובה, הארכתי בו.
<h2>דף ה.</h2>
מתניתין. אסטטית היא זאת. פירש רש"י סרה וסטיא היא. ורב אלפסי ז"ל פירש כמו (סטיט) [סטיס] וקוצה, כלומר שכרוכים ואגודים (כמו לחיים) [הם להזים], כמו אדם שנתן ידו ביורה של צבע שהצבע נדבק ונאגד בו, כן הדבר הזה.
מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא, קא משמע לן. תימא, דהכא משמע דלא חיישינן לגמלא פרחא, וביבמות פרק האשה שלום [קט"ז ע"א] מסיק דחיישינן לגמלא פרחא, ויש לומר, דהתם לענין קיום שטר, חיישינן, אבל הכא להרוג רוצח, לא חיישינן, דמשוינן להני עדים זוממים, לענין שלא יהרג הרוצח. מיהו למקטלינהו להני עדים חיישינן לגמלא פרחא ולא מקטלי.
בעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. פירש רש"י דאי הוה מודה הוה מיפטרי. ולא נחירא, דזה לא מצינו, דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יוכלו להודות [ו]לפטור עצמן. ונראה, לאו בר קטלא הוא, שמא לא יבואו העדים, או שמא לא [ת]יהיה עדותם מכוונת בלא הכחשה והזמה.
וכן לענין קנס. אבל לענין ממון לא. כשמעידין בחד בשבא גנב ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בערב שבת גנב, אינם משלמים ממון, דבעידנא דקא מסהדי הוי בר חיובא, דלא בעינן כל כך דרישה וחקירה כמו בנפשות, ואיכא למימר דודאי (ד)יבואו עדים ויעידו, ועוד דמחייב שפיר ממון על פיו, מה שאין כן בקנס ובנפשות. ובבבא קמא הארכתי.
<h2>דף ה:</h2>
חייבי מלקיות מנין, תלמוד לומר רוצח רוצח. ואם תאמר, היכא דהעידו על אדם שהוא חייב (גליות) [גלות] והוזמו, (היינו) [הרי הן] חייבי מלקיות, וחייבי מלקיות כבר גמירנא ליה. ופירש רש"י [סנהדרין ל"ג ע"ב] דלא גמרינן מניה דרשע רשע אלא עדים זוממים שהרשיעו הנדון ללקות, דהיינו זמם כמו חייבי מיתות, משום הכי אצטריך רוצח רוצח. ואם תאמר חייבי ממון מנין דאין הזוממים חייבים עד שיגמר הדין, וי"ל דיד ביד כתיב בהו [דברים י"ט], כדכתיב נפש בנפש [שם] דמינה ילפינן בחייבי מיתות דאין נהרגין עד שיגמר הדין.
<h2>דף ו.</h2>
מתניתין. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות. פירש רש"י דכתיב [במדבר ל"ה], ושפטו העדה והצילו העדה, מהדרינן (הזכות) [אזכות] לבטל העדות בקל. וקשה לרבינו השר, דאם כן דיני ממונות נילף מינה. לכך נראה לו לפרש, דבדיני נפשות בשנים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטלה, אבל בדיני ממונות בשנים נמי אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותו של שני בטלה, דמהני [עדות] הנשאר (בדין) [כדין] עד אחד דקם לשבועה. לפיכך בג' נמי נמצא אחד קרוב או פסול אין עדותם בטלה.
גמרא. אמר רבא והוא שהעידו כולן בתוך כדי דבור. ובהא קאמר מתניתין דמאה כב'. אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתי עדים לכל דבר, לשון (רשב"י) [רש"י]. ולא נהירא, דהא משמע בסמוך דלענין דנמצא אחד מהם קרוב או פסול אינו תלוי בהעדאת תוך כדי דבור, אלא תלוי בראיית המעשה גרידא, אף כי לא העידו כל הפסולין אלא שראו המעשה לאסהודי, אמרינן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, מדאמרינן בסמוך הרוג יציל נרבע יציל. לכך צריך לומר, דרבא לא קאי אנמצא אחד מהם קרוב או פסול, אלא קאי אנמצאו זוממין מקצתם. וטעם יש בדבר, דהזמה לא שייכא אלא כשהעידו העדים, [ולכך] בעינן שיעידו כולם בתוך כדי דבור דאז הוו כחד עדות, אבל [לדין] אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כדדרשינן ליה מדהוקשו ג' לב' דכתיב [דברים י"ט], על פי ב' עדים או ג' עדים יקום דבר, (ו)הך דרשא שייכא בראיית מעשה לבד, אם כשרים כל הרואים יקום דבר, ואי לאו לא יקום.
אלא מעתה הרוג יציל. ארבי יוסי פריך, דלא בעי שהתרו בו.
נרבע יציל. דאדם קרוב אצל עצמו. ואם תאמר והא אמרינן פרק קמא דסנהדרין [ט' ע"ב], פלוני רבעני אפילו לרצוני, הוא ואחר מצטרפין להורגו, דפלגינן דיבוריה, והיכי קא פריך הכא נרבע יציל. ויש לומר, דשאני התם דלא מהימן בהא דאמר לרצוני, אבל הכא דאיכא סהדי דמסהדי דהוא נרבע אם כן פסול הוא (וקאמר הוא) [וקאי], ולהכי פריך יציל.
היכי אמרינן להו. לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחילה לאסהודי נתכוונו. ואדיני ממונות קאי דאין צריך התראה, דאי אדיני נפשות קאי בהתראה תליא מלתא.
הלכה כרבי יוסי. אם כן, איך מצינו ידינו ורגלינו בב"ה שכשעושים הקידושין או נותנים גט יש הרבה קרובים שם, ומדפריך לעיל, הרוג יציל נרבע יציל, אלמא לא בעי לרבי יוסי דאתי לאסהודי. ויש לומר, דלפי המסקנה דלעיל דאסיקנא במקיימי עדות הכתוב מדבר ניחא.
<h2>דף ו:</h2>
מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה. פירוש לכת אחת מיוחדת, ולא קאי אעדות דמתניתין דאיירי בשני כתי עדים.
לא נצרכו אלא לבועל את הערוה. (כי) [ד]השתא כי חזו בזה אחר זה נמי כל אחת רואה את המעשה כדי חיובא. וצריך עיון מאי אפילו, דמאי רבותא הוא זה, כיון דשניהם רואים כל דבר.
אמר רבא אם רואין המתרה או המתרה רואה אותם מצטרפין. ומתניתין דקתני, ואם לאו הרי אלו ב' עדיות, מיירי כשאין רואין את המתרה ולא המתרה רואה אותם. ואם תאמר, אם כן היכי מחייב על פיהם, מנא ידעי דהתרה בו. ויש לומר, כגון ששמעו המתרה שהיה עושה ההתראה וידעו בודאי דהתרה בעובר.
עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות. לא דמי להא דתנא קמא דרבי יהושע דאמרינן בפרק ג' דסנהדרין [ל' ע"א], עד שיראו שניהם כאחד, לאפוקי שאם ראה אחד שלוה בחבירו יום אחד וחבירו ראה הלואה אחרת ביום שני. אבל הכא מיירי ששניהם ראו אותה הלואה אך לא ידע האחד בחבירו, ובהא מודה.
בדיני נפשות הוא דלא (ימות) [יומת] הא בדיני ממונות כשרה. הקשה הרב אברהם מאורליינש והא משפט אחד יהיה לכם כתיב [ויקרא כ"ד], ואם כן נגמור דיני ממונות מדיני נפשות להאי דינא. שכן לענין פסולים גמרינן דיני ממונות מדיני נפשות, כדכתיב [דברים כ"ד] גבי לא (ימותו) [יומתו] אבות על בנים, ודרשינן [סנהדרין כ"ח ע"א], לא יומתו אבות בעדות בנים. ודיני ממונות גמרינן מיניה, מדכתיב, משפט אחד יהיה לכם, הכי נמי נימא לענין עדות מיוחדת. ויש לומר, דעל כרחך האי קרא לאו בדיני ממונות דרשינן ליה, שהרי עדות מיוחדת מועיל בממון, [דל]שבועה מיהא [איתיה].
<h2>דף ז.</h2>
אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי. מכאן יש להזהר שלא יהו העדים קרובים לא למלוה ולא ללוה ולא לערב.
במקום סייף נקב הוה. הקשה רבינו תם דבפרק קמא דחולין [י"א ע"ב] מוכח מקרא דאזלינן בתר הרוב ולא חיישינן להכי. ויש לומר, דאין הכי נמי דלא חיישינן להכי, אלא שהיה דורשם וחוקרם כדי שיכחישו זה את זה (ויבטל) [ותיבטל] עדותם. ואף על גב דאמרינן בסנהדרין [מ"א ע"א], זה אומר בסיף וזה אומר בארירן הרגו ה"ז נכון, מיהו אי מכחשי בהכי נגרע, שהרי בגוף הנהרג הוא דמכחשי [ועי' תוד"ה דלמא].
ראיתם כמכחול בשפופרת. ואם תאמר, במחלל שבת, היכי הוו עבדי. ויש לומר, דלא היו חוששים כל כך אלא ברוצח ועריות שהיה רגיל ביניהם טפי. אי נמי, במחלל שבת נמי איכא למימר אותו (שחולל) [שחילל], ראיתם אם טרפה הוא או לא, דאי אמרו טריפה לא מקטיל, דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. ואם תאמר, (כי) [אם כן] אם תמצי לומר שלם הרג אמאי לא בדקינן להו, ראיתם אם ההורג טרפה הוא, משום דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. ויש לומר, דבפני בית דין מיהא חייב. ולא נהירא, דלרבי עקיבא סנהדרין שראו באחד שהרג פטור דאין עד נעשה דיין [לקמן י"ב ע"א].
מתניתין. היה משלשל בחבית. קשה, אמאי לא תנא ונפסק, כמו בסיפא. ויש לומר, משום דבנפסק פליגי ביה רבי ורבנן בפרקין [ט' ע"ב]. יש מדקדקין, אמאי תנא כל (שלא) [אלו], היה מעגל, היה משלשל, היה יורד בסולם. יש לומר, דלא זו אף זו קתני, לא זו [ד]מעגל, דלא מזדהר כל כך, אלא אפילו משלשל דמזהר מפני החבית שלא תישבר, אימא דהוא אנוס, אפילו הכי גולה.
<h2>דף ז:</h2>
מזיד פשיטא בר קטלא הוא. ואם תאמר, לימא כגון שלא התרו ביה, דלא הוי בר קטלא. ויש לומר, דההוא מבבלי דעת [דברים ד'] נפקא.
אלא פרט לאומר מותר. ואם תאמר, מאי שנא, דלגבי חלב אמרינן [שבת ס"ח ע"ב] דתינוק שנשבה לבין הגוים דחייב חטאת אף על גב דבשגגה [במדבר ט"ו] כתיב ביה, והכא ממעטינן מבשגגה פרט לאומר מותר. ויש לומר, מדכתיב בשגגה יתיר[א] הכא, ממעט ליה.
מתכוין פשיטא בר קטלא הוא. ואי דלא אתרו ביה, יש לומר דמבשוגג יתירה נפקא.
אשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. בבבא קמא פרק ב' [כ"ו ע"ב] פירש רש"י (ב' פעמים) [בב' פנים], האחד פרט שאינו גולה, והאחד פרט דאינו בכלל מכה איש [שמות כ"א] אלא בכלל ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה [שם] וגולה. ויותר נראה לפטור כמו בשאר פרטי דהכא, ושם הארכתי.
אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. צריך עיון, אם נכנס מזיק לבית והרגו, או אם נכנסו שניהם לחצר בעל הבית, אם חייב גלות או לא, אם דומה ליער או לא.
נשמטה השליבה ונפלה. ולא דמי לעולה בסולם דמתניתין דפטור, דהתם האדם נפל, שהיה עסוק בעליה, אבל הכא השליבה נפלה (והרגה) [והרגתו], והשליבה לא נתעסקה רק בירידה, ומשום הכי קמיבעי ליה אי בתר שליבה אזלינן וירידה הוא וגולה, או בתר אדם אזלינן ופטור.
רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב [דברים י"ט]. (פר"י) [פירש רש"י], מדלא כתיב, ונאשל. ויש לתמוה אמאי אמר הכי, והא בברייתא מפרש רבי בהדיא טעמיה, מדלא כתיב ונשל הברזל מעצו, אלא מן העץ כתיב.
<h2>דף ח.</h2>
מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע, דהתם הגרזן שבידו מתיזו, אבל הכא כבר יצא פיסא מידו, כי אתר תמרי, ואימא לא ליחייב, קא משמע לן.
לא צריכא באשפה העשויה ליפנות בלילה. קשה, אמאי הוצרך לומר כך, דבגינה [ה]עשויה ליפנות ביום סגי כדמפרש ואזיל.
הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי. וכו'. ואי סלקא דעתך [בחטיבת] מצוה, מי סגי דלא עייל, אלא על כרחך לא איירי קרא בחטיבת מצוה, ואם כן מצי למתני במתניתין באותם שאינן גולים הלך ביער לחטוב עצי סוכה וערבה וכל חטיבת מצוה.
<h2>דף ח:</h2>
טמא יהיה מכל מקום. ואם תאמר, לשתוק מאשר [דברים י"ט], ומ[י]היה [במדבר י"ט]. ויש לומר, דאשר, אורחיה דקרא הוא.
דילמא חרישת עומר דמצוה אפילו הכי אמר רחמנא תשבות. תימא, לשתוק קרא מניה דתשבות [שמות ל"ד], ומהיכא תיתי לן למשרי דהא למישרייה מצרכינן קרא.
והא אמרת דיצא האב המכה את בנו. ותימא למורי ר' מרדכי מאי פריך, לימא דהא דתנן, יצא האב המכה את בנו דאינו גולה היינו כשמכהו ליסרו, ומתניתין דהכא דתנן, האב גולה על ידי הבן מיירי ביער ונשל הברזל והרגו שוגג. ויש לומר, דמשמע ליה דמתניתין דהכא מיירי בכל ענין דאב גולה על ידי הבן, אפילו אם מכה ליסרו, [דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר].
<h2>דף ט.</h2>
אמר ליה ולאו כל דכן ומה דרך ירידה. וכו'. ואם תאמר, ומאי קל וחומר הוא זה, אדרבה, היא הנותנת, דרך ירידה דישראל ניתן שגגתו לכפרת גלות, איהו נמי סגי ליה בגלות, אבל דרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרת גלות, איהו נהרג. (צ"ל) [ויש לומר] טעמא דדרך עלייה ישראל פטור מגלות לאו משום חומרא, אלא משום דקל הוא טפי מדרך ירידה דדמי לאנוס.
כסבור בהמה ונמצא אדם רבא אמר חייב. דהוה ליה לעיין ולמידק אם הוא אדם או בהמה, והכי נמי כסבור מותר [ד]הוי ליה ללמוד. ואם תאמר, בריש פירקין [ז' ע"ב] אמרינן, פרט לנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, דדמי לאנוס [ולמה לי קרא, תיפוק ליה משום דחשיב כאומר מותר, כדמשמע הכא דאומר מותר ממעט מן בשגגה. ויש לומר, דלעיל מיירי כגון שיש אדם ובהמה לפניו ונתכוין לבהמה והרג את האדם], אבל הכא מיירי דאין שם רק אדם לבד וראהו מרחוק וכסבור שהוא בהמה, הוי קרוב למזיד, דהוה ליה לעיוני.
איתיביה רב חסדא לרבא (ד)הגוי גם צדיק תהרוג. ומדאמר ליה הכי משמע דלא היה לו דין מיתה, משום דכסבור דהוא אמר אחותי היא והיא אמרה אחי הוא, אלמא אומר מותר פטור, ומשני התם בדקא מהדר עילויה וכו', דהקדוש ברוך הוא לא הודה לדבריו אלא אמר לו [בראשית כ'] כי מת אתה, ומשום דהיה לו ללמוד ולא למד.
<h2>דף ט:</h2>
מתניתין. ר' יוסי אומר השונא נהרג. ואם תאמר, איך יהרג הרי יכול להמלט (דילמא) [ולומר] שלא מדעת הרגתי ולא נתכוונתי, צריך עיון.
ושלשת, שתהא משולשת. כמו שמפרש תלמודא. וכהאי גוונא צריך לומר בפרק ב' דמגילה [י"ט ע"א] גבי תפרו בחוטין כשרה, וקאמר (וצריך) [דצריך] ג' חוטי גידין ובלבד שיהו משולשין, פירוש צריך להניח אויר מראש (הירעה) [היריעה] עד חוט הראשון של גיד כשעור שבין חוט הראשון לב', וכן מחוט ב' לג', וכן עד סוף היריעה.
<h2>דף י:</h2>
ונותן אותו ביד גואל הדם. בספרי [פ' מסעי] דריש, גואל הדם הוא ימית את הרוצח [במדבר ל"ה], שומע אני יהרגנו בידו, בינו לבין עצמו [מנין], תלמוד לומר [שם] כל מכה נפש לפי עדים, מגיד שאין הורגו אלא בבית דין ובעדים. מכאן אנו למידין דגואל הדם אינו רשאי להרוג את הרוצח יותר משאר אדם, וגואל הדם לא הוזכר כי אם למצוה, שיהרג הרוצח על ידי גואל הדם. (ודאי) [והאי] ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא דפליגי [י"ב ע"א] אם שאר בני אדם נהרגין עליו כשיצא חוץ מעיר מקלט לא סבירא ליה.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רבא חזינא לתפילי דבי חביבי. וכו'. הכי גרסינן ברוב ספרים. ונראה דגרסינן לת(פ)ילי, שהרי תפילי הלכה למשה מסיני הם דנתפרים הגידין ונכרכין בשערן, ואפילו הכי קאמר דלית הלכתא כוותיה, דתפילין נמי דין ספר תורה יש להן.
נשא אחיתופל. וכו'. יש תימא בדבר, שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה ה[י]בוסי עד מעשה דהסתה אחר מיתת אחיתופל ג' שנים, ולפי דברים הללו צריכים לומר שאף על פי שלא קנה הגורן יודע היה מנעוריו מיום שישבו הוא ושמואל ברמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום למקדש, כדכתיב [תהלים קל"ב] עד נמצא מקום וכו'. וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן [נ"ד ע"ב] וחפר היסודות ברשות.
<h2>דף יא:</h2>
לשון נדוי אפילו על תנאי צריך התרה, מנא לן מיהודה. ואם תאמר, וכי אפשר לומר כן. ויש לומר, דשאני יהודה דדבר גדול קבל עליו, דאפילו צינים [ו]פחים קבל עליו וכן כל אונסין, ולא היה לו לעשות כן, ולכך הוצרך התרה.
במיתת כולן הוא חוזר. משמע מתוך פירוש רש"י, דלא מיבעיא משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, שאי אפשר להיות שניהם בבת אחת. ובנזיר [מ"ז ע"ב] משמע דאפשר. (וצ"ל) [ויש לומר] דנוכל למצוא שניהם בבת אחת כגון שגלה (משיח) [משוח] בשמן המשחה והוליכוהו אויבים בשבי, ואחר כך נגנז שמן המשחה ומינו מרובה בגדים תחתיו, ואחר כך חזר (המשיח) [המשוח], ונמצאו שניהם עומדים בבת אחת.
<h2>דף יב.</h2>
עד שיעמוד בפני בית דין תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה וגו'. תימא (דמה ראוה) [דבפרק ראוהו] בית דין [ר"ה כ"ו ע"א] קאמר, דטעמא דרבי עקיבא משום דכיון דחזי ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ויש לומר, דלא איצטריך טעמא דהתם אלא כי היכי דלא נגמור מיניה דיני ממונות.
אילן שהוא עומד בפנים. וכו'. ואם תאמר, והא אמרינן סוף פרק כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] דגגות ועליות לא נתקדשו ואין אוכלין שם פסחים, ומאי שנא נוף מעליה. ויש לומר, דשאני נוף שהוא מופרד מחבירו ורואה אויר ירושלים יותר מבעליה וגג. אי נמי, יש לחלק בין מעשר לשאר קדשים קלים, כי היכי דבגופו לא מצי פריק וכו', אבל בנוף גופיה פשיטא ליה דמצי אכיל בלא פדיון, דלעולם נוף לא יהיה בטל, לא להקל ולא להחמיר.
<h2>דף יב:</h2>
מר סבר הוי עיקר דרגא וכו'. ואם תאמר, מנא לן דפליגי רבנן ארבי יהודה בהאי. ויש לומר, כיון דשמענא להו דפליגי, מסתבר ליה לאוקומיה פלוגתייהו [בהאי].
רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף. דקאמר מתניתין דהכא וכן ברייתא דערי מקלט אחר הנוף, אף אחר הנוף, ורבי יהודה [היא], וכולה לחומרא לענין מעשר, כדשנינן, ולענין מקלט אף אחר הנוף קאמר. והיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדינן עיקרו אחר נופו לחומרא. ולא תימא כדקאי קאי, אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדינן נופו בתר עיקרו ולא קטיל בנופו, ומשום דבכוליה תלמודא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך הכא למימר דלענין (למקטל) [מקלט] זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא, עכ"ל רש"י ז"ל. ולא נהירא למורי הרב מרדכי שיבטל דין נוף מכל וכל, לא להקל ולא להחמיר כפירוש רש"י הכא דהיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ דלא מיקטיל בנופו אין זו סברא, דגבי מעשר לא אמרינן שיבטל הנוף להחמיר ומשדייה אחר העיקר דלא מצי אכיל בלא פדייה. ועוד, דלישנא דמתניתין דקתני הכל הולך אחר הנוף לא משמע כן, דלפירוש רש"י אזלינן אחר העיקר כמו אחר הנוף, לכך נראה למורי, דלפי הדין נוף עצמו לא יבטל לעולם, והכי פרושו, אף אחר הנוף, (והיכא) [דהיכא] דנופו בפנים ועיקרו בחוץ לא מיבעיא בנופו דלא מיקטל אלא אפילו בעיקרו, דבחוץ לא מיקטיל היכא דעיקר בפנים ונופו בחוץ לא ימשך זה אחר זה בעיקרו ולא מקטלי, ובנופו לא מקטל דלעולם נוף לא יפסיד דינו. ורבנו שמשון פירש במשניות [מעשרות פ"ג מ"י], דרב אשי בא להעמיד תירוץ א' דיש לחלק בין מעשר למקלט, והא דרמי ממעשר אמעשר הא דתניא ובירושלים הלך אחר הנוף, אף אחר הנוף, דלא שדינן ליה בתר העיקר אלא אזלינן בתר חומה לא שנא עיקרו בפנים ונופו בחוץ ולא שנא אפכא.
מכאן אמרו בן לוי שהרג וכו'. פירש רש"י בזבחים [קי"ז ע"א] כיון דדרשת מקום [במדבר כ"ה] מקומך, (כד)דרשינן נמי דלוים יגלו שם.
פלכו קולטו. ואם תאמר, הא אמרת כבר הגולה מפלך לפלך, ועוד הא (ד)תנן בן לוי גולה מעיר לעיר. ויש לומר, דהני מילי לכתחילה אבל [דיעבד] פלכו קולטו. אי נמי יש לומר, דהא דקתני, גולה מעיר לעיר ומפלך לפלך, עצה טובה קא משמע לן, דטוב לו שיגלה מעיר לעיר ויהיה ניצול בכל העיר ובתחומה, ואין הכי נמי דפלכו קולטו, (מהו) [מיהו] לא יוכל לצאת מאותה שכונה שגלה בה.
<h2>דף יג.</h2>
לכם לכל צרכיכם. ואין צריכים להעלות שכר ללוים.
מתניתין. אלו הן הלוקין וכו'. תנא ושייר, דאיכא כמה מלקיות דלא תנא להו תנא, כגון, טמא ששימש, בעל מום ששימש, אונן ששימש, מזיח החשן מעל האפוד, מכבה גחלת מעל המזבח. ואותם דתני תנא הכי, משום חידושא דאית בהו. וקצת מהן פירש רש"י, [ו]תנא חייבי כריתות, לאפוקי מדרבי יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות. (ותהא) [ותנא] אלמנה וגרושה, לאשמועינן דאלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות, וכן בכל הנך דתני במתניתין.
נתינה. כאן פירש רש"י יפה, מן הגבעונים, ומלקות משום לא תתחתן בם [דברים ז'].
אלמנה וגרושה חייב עליה משום ב' שמות. ודוקא נתאלמנה תחילה והדר נתגרשה דאית איסור מוסיף, אבל איפכא לא.
ונותר ופגול. פירש רש"י, נותר דכתיב [שמות כ"ט], ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא, ואזהרתיה דפיגול נמי מהכא כי קדוש הוא, למדנו מכאן כל שבקודש פסול, בא הכתוב ליתן [לא ת]עשה על אכילתו. ולא נהירא, שהרי בפרק (ב"ש) [כל שעה (פסחים כ"ד ע"א)] אמרינן דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. לכך נראה, דאזהרתיה לנותר הוא, ואין זה לאו שבכללות דעליה מפורש בהדי' לא יאכל, ופגול נפיק עון עון מנותר.
<h2>דף יג:</h2>
גמרא. ולמה יצאת כרת באחותו, וכו'. פירש רש"י, לפי שכל חייבי כריתות של עריות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו, לעצמה, דכתיב בפרשת קדושים [ויקרא כ'], ואיש אשר יקח את אחותו וגו', (לדונן) [לדונו] בכרת, לכך שנה בכרת שלהן לומר שאין בהן עונש אלא כרת, עכ"ל. ולא נהירא, דאם כן הוה ליה למימר אחותו בכלל ולמה יצאת, כדאיתא גבי הבערה [שבת ע' ע"א], ובכמה מקומות. לכך נראה לומר, חייבי כריתות בכלל היו, כלומר בכלל מלקות, דבכולם כתיב לאו באחרי מות, ומלקות על אזהרת לאוין באין, ולמה יצאת כרת באחותו בפרשת קדושים דכתיב כרת לבדה, והלא כרת כתיב על העריות בפרשת אחרי מות [ויקרא י"ח], אלא שמע מינה לכך הדר כתביה באחותו לנתק הלאוין ולדון כל חייבי כריתות בכרת ולא במלקות. ואין להקשות לר' יצחק למה [א]יכתוב לאוי דחייבי כריתות, דאיכא למימר לטפויי עונשין כמו לאוין שאין (בו) [בהן] מעשה ולאוין הניתקין לעשה, דהני לא למלקות א[י]כתוב, כי אם לטפויי עונשין.
מה עבודה זרה שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה. לאפוקי הני דקום [ו]עשה. ואם תאמר, הכא משמע דהא דאין קרבן בפסח ומילה, (ו)משום היקישא דעבודה זרה, ובפרק בתרא דעירובין [צ"ו ע"א] קא פריך לרבי עקיבא דאמר כי כתיב [שמות י"ג] ושמרת את החוקה בפסח כתיב, אלא הא דתנן יצא פסח ומילה שהן מצוות עשה, ואם איתא לרב אבין [דאמר] כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, פסח נמי לא תעשה הוא, ומאי קא פריך. נהי נמי דלא תעשה הוא מיהו לא דמי לעבודה זרה ומשום הכי תנן פרק קמא דכריתות [ב' ע"א] דיצא פסח ומילה דלית בהו קרבן כדאמרינן. ויש לומר, דלאו [משום] דלית בהו קרבן קא דייק בעירובין אלא דייק אלישנא דמתניתין דפרק קמא דכריתות, דתני שכן מצות עשה ומשום הכי קא פריך לרבי עקיבא אי איתא לדרבי אבין לא תעשה הוא.
<h2>דף יד:</h2>
ה"ג רש"י, ואידך סבר לה כר' אלעאי אמר רבי אושעיא וכו'. ואי [בעית אימא] נפקא ליה [ויקרא כ'] מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו'. ואידך ההוא מבעיא ליה וכו'. והכי פירושו, ואידך סבר לה כר' אלעאי דאמר שהלאוין (מסלקין) [מחלקין] לחטאות, ועל מפטם וסך אמרינן במסכת כריתות [ג' ע"א] שהן ב' לאוין, על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו [שמות ל'], וכרת אחד, [ו]איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, וחילוק חטאות ביניהן שהלאוין מחלקין [לחטאות], וכיון שכן דאתאן להכי, בעריות נמי לא בעי חילוק, ולא אצטריך ליה למדרש אל אשה דלעיל, ואייתי[ר] ליה עיקר קרא לכרת [באחותו] לדונו בכרת ולא במלקות, ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ואחותו דרישא לחייבו על אחותו בת אביו ואמו, לומר שאין עונשין מן הדין, עכ"ל רש"י. והכי מדרשי הני קראי בכריתות [ג' ע"א]. [ו]הקשה הר"ש מדוראנס לר' אלעאי דאמר, דאיצטריך לאווי לחלק לחטאות, [למפטם וסך] דתנן במתניתין דלוקין עליהם. ויש לומר, דכיון דלא צריכי אלא לחלק בעלמא, משום הכי לא נמנע מללמוד מינייהו מלקיות דהא כרת כתיב בהו וידעינן מניה שפיר דאית בהו קרבן.
אלא אזהרה מנא לן. וליכא למימר [ד]תיפוק ליה מבקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכו' [ויקרא כ"ב], דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה, דכתיב ביה, איש איש מזרע אהרן, דבר השוה בזרעו של אהרן ומוקמינן ליה (יבמות ע"ד ע"ב) [בתרומה] שהיא שוה באנשים ובנשים, ואף החוזרת, שאינה חוזרת לחזה ושוק, חוזרת לתרומה. לשון רש"י.
ואידך ההוא לאכילה והאי לנגיעה. ותרוייהו צריכי, דקרא דהתם אצטריך שפיר לאוריי לן (הכתוב) [דבעי] הערב שמש.
ורבי יוחנן אמר אינו לוקה ההוא לאזהרה. ותימא, מי גרע נגיעה דקדש מנגיעה דתרומה. ואומר הר"ש, דשמא האי אזהרה דתרומה לאו למלקות קאמר אלא לפסול, שתהא נפסלת בנגיעת הטמא.
ואכתי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לטמא שאכל קדש לפני הזריקה. פירוש, וכיון דאצטריך ליה לאחר זריקה ומפיק ליה מדאיתקש קדש למקדש כדמפרש בסמוך, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיכי יליף מניה אף לפני זריקה, הא לית ביה נטילת נשמה לפני זריקה.
כל לא תעשה שהקדימו עשה לוקין עליו. פירוש, לא תעשה דאפשר לקיים העשה קודם שיעבור הלאו לוקה, דאין זה העשה ניתוק דלאו, כיון דאפשר לקיימו קודם שיעבור הלאו. דהיכי דמי ניתוק, כגון שריפת נותר או השבת גזילה, דאי אפשר לעשה להתקיים עד לאחר שעבר [על] הלאו, וכהאי גוונא ודאי הוי ניתוק, אבל היכא דאפשר לקיים העשה קודם שיעבור [על] הלאו, בכהאי גוונא לא הוי ניתוק, ולקי על הלאו אפילו יקיים עשה [אחר] עברת הלאו, ולא בכתוב תליא מילתא.
<h2>דף טו.</h2>
תנינא הבא למקדש טמא. ואם תאמר, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי, דהכי משנינן בפרק קמא דתמורה [ד' ע"ב] דלכך לא הוי לאו דתמורה לאו הניתק [לעשה] אף על גב דכתיב בה [ויקרא כ"ז], ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והכא נמי איכא תרי לאוי [במדבר ה'] (ו)לא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ויש לומר דלא דמי, דהתם היינו משום דתרי לאוי סמוכין זה לזה, אבל הכא דאינן סמוכין, (או) [אי] לאו שקדמו עשה הוי ניתוק [הכי נמי הוי ניתוק]. אי נמי יש לומר, דהתם לא קיים העשה בידים שהרי מאליה היא קדש, הילכך לא חשיב לנתוקי תרי לאוי, אבל הכא דמקיים העשה בידים שפיר ינתק תרי לאוי.
הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו. פירש רש"י, הא דאמרת כל ימיו בעמוד והחזר, קאי עשיתו לאו הניתק לעשה והרחבת לו זמן לקיים העשה, כלומר, ולדבריך הא דתניא, מחזיר ואינו לוקה לעולם, כל זמן שיכול לומר אחזיר אין בית דין מלקין אותו, הניחא למאן דתני לקמן בלאו הניתק לעשה ביטל העשה חייב על הלאו, לא ביטל העשה פטור, שהלאו תלוי בביטול העשה, ואינו נגמר עד שיבטל העשה בידים ביטול עולם שלא יוכל להתקיים עוד, איכא למימר כל ימיו בחזרה יש לו תקנה, שאין מבטל העשה אלא אם כן מדירה שלא תהנה ממנו נדר שאין לו הפרה כדלקמן [ט"ז ע"א], אלא למאן דאמר קיים את העשה פטור, לא קיים חייב, שהעשה תיקונו של לאו הוא ואין הלאו תלוי בביטול העשה, שמשעה שעבר על הלאו נגמר, אבל העשה (ניתק) [ניתן] לעקור המלקות וכשיבוא לבית דין או יקיים העשה ויפטר ואי לאו ילקה, ליכא למימר בעמוד והחז(י)ר קאי, כדקאמרת, שאם לא יחזירנה מיד כשיבא לבית דין מיד ילקוהו, דתו ליכא למימר (קיום) [יקיים] לאחר זמן, דאם כן לא (י)קיים היכי דמי, לעולם יכול לומר אני אקיים.
<h2>דף טו:</h2>
מידי הוא טעמא לרבי יוחנן. (אי) [מי] הוצרך לפרש כל ימיו בעמוד והחזר קאי אלא לרבי יוחנן דאמר לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, וקשיא ליה אונס שגירש דקתני אין לוקין עליו והוצרך לעשותו לאו הניתק לעשה, הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא לקמן תני ביטלו חייב לא ביטלו פטור, אבל לריש לקיש דתני קיימו ולא קיימו לא דריש ליה לעמוד והחזיר אלא לפני הגרושין, לומר כל ימיו תהיה לאשה ולא ישלחנה, ולדידיה לאו שקדמו עשה ולא שניתק לעשה שוין ואין לוקין עליהם אלא יקיים העשה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזיר, עכ"ל [רש"י]. ואם תאמר, לרבי שמעון בן לקיש הבא למקדש טמא דלקי היכי משכחת לה כיון דלאו שקדמו עשה שוה ללאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו, הרי אפשר לצאת לכשיזהירו אותו בית דין שיצא. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהזהירו (לו) [אותו] בית דין לצאת ולא רצה, דאז הוא לוקה. וקשה על שיטה זאת, חדא דפירש דשייך ביטלו באונס שגירש אם מדירה מלהנות לה ואינו עומד לפי המסקנה דלקמן [ט"ז ע"א], (ד)אפילו מדירה על דעת רבים מסקינן דיכול להפר, דלדבר מצוה יש לו הפרה. ועוד היכי מוכח מדלוקה על הבא למקדש טמא, (היינו במי) [כי נמי לאו שקדמו עשה אין לוקין הכא לקי] שהזהירוהו בית דין לצאת ואינו רוצה לצאת. לכך פירש הר"ש מדרונאש, דקאי אהוכחה דלעיל, דמוכח מדלוקה על הבא למקדש טמא, שמע מינה שלוקין על לאו שקדמו עשה, והכי פירושו, הניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו דמוכח שפיר דלוקין על לאו שקדמו עשה מהבא למקדש טמא, דאי אין לוקין אלאו שקדמו עשה הבא למקדש טמא היכי לקי, הא לא אפשר לבטלו, דלעולם כשיצא מן המקדש יתקיים העשה וינתק הלאו ויפטר מן המלקות, אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו, היכי מוכח מהבא למקדש טמא דלאו שקדמו עשה דלוקין עליו, דילמא לעולם אימא לך לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו מידי, דהוה [ב]לאו הניתק לעשה והאי דלקי על בא למקדש טמא היינו כשהזהירוהו בית דין לצאת ואינו יוצא, ומשני מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן וכו'. הא דמוכח לעיל לאו שקדמו עשה לוקין עליו היינו לרבי יוחנן. הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני בטלו ולא בטלו, אבל ריש לקיש דאמר קיימו ולא קיימו סבירא ליה דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו, כמו לאו הניתק לעשה, והא דתנן הבא למקדש טמא לוקה היינו כשהזהירוהו בית דין לצאת ואינו יוצא, וההיא דאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה היינו כשהוא מחזירה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזירה.
וריש לקיש סבר התראת ספק לא שמה התראה. פירש רש"י, הלכך אם יהיה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו, דהא התראת ספק היא. דהיכי משכחת לה דלקי בשילוח הקן, אם התרו בשעה שלקח האם, התראת ספק היא, [ד]בידו לשלחה עד שיקטלנה או שישבר אגפיה, ואי אתרו ביה באותה שעה שיקטלנה או ישבר אגפיה אין זו התראה, שהרי עבר [על] האיסור משלקח האם, ובעינן התראה קודם האיסור, כדאמרינן בשבועות [כ"ח ע"ב], שבועה שלא אוכל ככר זו, אם אוכל ככר זו אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה התראת ודאי הוא, אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה התראת ספק הוא, אלמא התראה בשעת איסור בעינן, ואף על פי שאין הלאו נגמר עד שיאכל את של תנאי, אבל רבי יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה אית ליה שפיר דגמר הלאו תלוי בביטול (מעשה) [העשה] ואף על גב דהתראת ספק הוא, כשמתרין בו בשעת האיסור לקי עליה שיבטל העשה, כך שיטת רש"י ז"ל, ואין זה לשונו ממש. ואם תאמר, לרבי שמעון בן לקיש אפילו סבירא ליה קיימו ולא קיימו, היכי משכחת לה דלקי (משילוח) [אשילוח] הקן, דאם (ההרו) [התרו] בו בשעת האיסור התראת ספק היא דשמא מיד שיזהירו בית דין לשלחה ישלחנה ולא ילקה. ויש לומר, דכיון שאין מחוסר מעשה, דמיד שהזהירוהו לשלחה (ואינה) [ואינו] משלחה לקי הוי שפיר התראת ודאי, כדתנן גבי נזיר [לקמן כ"א ע"א], אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה, לקי, ולא חשבינן ליה התראת ספק, דאף על גב דאי בעי שאיל [א]נדריה ולא לקי, אלא ודאי כך הוא הדין (דכל) [בכל] התראה שהיא בשעת האיסור אם אינו מחוסר מעשה הוי שפיר התראת ודאי ולקי עליה. ולא דמי לאומר שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה, דחשיב ליה רבי שמעון בן לקיש בסמוך בהתראת ספק ולא לקי עליה, היינו משום דכל היום בידו לקיים ולאכול ומצי למימר כל שעה עדיין יש שהות (ביום) [בידו], אבל גבי נזיר כשאמרו לו אל תשתה והוא שותה נמצא שעובר מיד, וכן שילוח הקן כשלקח האם מיד עבר על הלאו, ואף על גב דאי בעי שאיל אנדריה, מיהו כל זמן שהוא עומד כאשר הוא עכשיו עובר אלאו.
<h2>דף טז.</h2>
אי דקטלה קם ליה בדרבה מניה. במתה מאליה ליכא לאוקומה, דאם כן נתבטל העשה ממילא, ורבי יוחנן ביטל בידים קא בעי.
והא איכא השבת העבוט דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו וגו' וכתיב השב תשיב. ואם תאמר, הא לא קאי השב תשיב [דברים כ"ד] אלא במשכנו שליח בית דין, ואם כן לא עבר (הלאו) [אלאו] דלא תבוא אל ביתו [דברים כ"ד]. ויש לומר, דבפרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] דריש ליה הכי, אין לי אלא דאתא לידיה בהיתירא, אתא לידיה באיסורא מנין, תלמוד לומר, השב תשיב, מכל מקום.
התם כיון דמחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. פירוש, אינו לוקה כאן משום דבידו לשלם, ואין זה ביטלו דאי משלם הרי קיים העשה. אבל אין לפרש אינו לוקה ומשלם משום דהוי ב' רשעויות ורחמנא אמר [דברים כ"ה], כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעויות, דהא לרבי יוחנן קיימינן, ושמעינן ליה דאמר בפרק אלו נערות [כתובות ל"ב ע"ב], כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם.
והאיכא משכנו של גר ביד ישראל ומת הגר. פירש רש"י, ושרפו קודם שמת ואחר כך מת הגר, דאי בלא שרפו קודם וליכא למי ישלם, אין זה ביטלו בידים, שהרי ממילא נתבטל.
<h2>דף טז:</h2>
בניתא דבי כרבא. פירש רש"י, תולעת הנמצא[ת] בכרוב שקורין קניאלה. ולא נהירא, דמילתא [דפשיטא] הוא, דמה הפרש יש בין זה לשאר שרצים. לכך נראה לומר, דמין דג הוא ויש לו סנפיר וקשקשת ונמצא בין המחרישה, וחשיב ליה שרץ משום דאי אפשר להתקיים כיון שאינו גדל במים.
צרעה לוקה שש. פירש רש"י, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, הכתוב בפרשת קדושים [ויקרא כ'], אינו מן המנין, דלאו בשרץ כתיב. ואף על גב דכתיב [שם], אשר תרמוש האדמה, לשון בריות גדולות הוא, כדכתיב [תהלים ק"ד], בו תרמוש כל חיתו יער, [אבל] שרץ לשון בריות קטנות הוא ונמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת, עכ"ל. ולא נהירא, דאשכחנא רמש שהיא בריה קטנה כדדרשינן [סנהדרין נ"ט ע"ב], וכל חיה הרומשת [בראשית א'], זה נחש. לכך צריך לפרש, דמשום הכי לא חשיב לאו דלא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, דלא מיירי האי קרא אלא בח' שרצים [דבהם] הכתוב מדבר בפרשת שמיני [ויקרא י"א], כדאיתא במעילה בפרק קדשי מזבח [ט"ז ע"ב], במובדלין הכתוב מדבר [ויקרא כ'].
ריסק ט' נמלים והביא (אחת) [אחד] חי. פירוש, שלם, דאי חי ממש, אין זה נבלה (והשלימו) [להשלימו] לכזית דלוקה שש, חמש משום בריה ואחת משום דאכל כזית נבלה. ואתיא כמאן דאמר במעילה פרק קדשי מזבח [ט"ז ע"א] דיש חיוב נבלה בטמאין, דאיסור חל על איסור, ואתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טומאה. ואיכא דפליג התם, דלית ליה איסור חל על איסור, ולית ליה הך דהכא. ותימא לרבי, הא דאמרינן [חולין צ"ט ע"ב] דציר דגים טמאים (אינן) [אינו] אלא דרבנן, אמאי, כיון דשייך בהו נבלה הוה לן (למיסרינהו) [לאסרינהו] [מ]דאורייתא, כדאמר [שם קי"ב ע"ב] גבי בהמות טמאות, הטמאין [ויקרא י"א], לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, צריך עיון. ואם תאמר, למה לי אחד חי, אפילו כולן מרוסקין נמי, כיון דאית בהו כזית מיחייב עלייהו (כדפריך) [כדפרישית] במתניתין, דלהכי כתב בהו אכילה משום שאם יש בשרץ ד' או ה' זתים ואכל חד מינייהו מיחייב, ואם כן למה לי אחד שלם. יש לומר דאי לא הוי אחד שלם לא משכחת להו שש מלקיות, דאיכא בהני לאוי [דשרצים] דלא כתיב בהו [לשון] אכילה, ואם כן לא מיחייב עלייהו אם לא אכל [אחד] מהם שלם.
אפילו אחד והוא ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי. וצריך עיון, אמאי נקט אחד והוא, באחד שלם בלבד הוי מצי למינקט ד[ב]כזית משכחת ליה שש מלקיות, חמש משום בריה ואחד משום כזית נבלה, וברברבי.
<h2>דף יז.</h2>
אי אתם מודים לי באוכל נמלה כלשהו שהוא חייב. ואם תאמר, והא אכילה כתיב ביה [ויקרא י"א], ואכילה בכזית, ואם כן היכי מיחייב בכל שהו. ויש לומר, דלהכי איצטריך הא דכתב ביה אכילה דאי הוה ביה ד' או ה' זתים ואכל מינייהו כזית מחייב, וכהאי גוונא אמרינן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"א] גבי גיד דחשיב ליה בריה ומחייב בכלשהו ואף על גב דכתיב ביה אכילה, דלהכי כתיב ביה אכילה דאי אית ביה ד' או ה' זתים ואכל חד כזית מיחייב.
ורבנן ברית נשמה חשיבה חטה לא חשיבה. ואם תאמר, הרי גיד הנשה דחשיב ליה בריה בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"א] (ו)אף על גב דאין בו נשמה. ואין לומר דהיינו טעמא משום דאתי מדבר שהיתה בו נשמה, דאם כן תיקשי אנבלה דלא חשיב לה בריה (ו)אף על גב דאתי מדבר שהיתה בו נשמה, כדאיתא בשלהי פרק גיד הנשה [ק"ב ע"ב], (אבל) [אכל] צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו, משום דבריה הוא, טהורה, בחייה בכל שהו, במיתתה בכזית, אלמא לא חשיבה נבלה בריה מדלא חייב עליה בכל שהו כשהוא שלם. ורש"י ז"ל פירש שם, דכל דבר שאיסורו עליו משנולד חשיבה ליה בריה, כגון טמא ואבר מן החי וגיד הנשה, אבל נבלה שאין איסורא בא עד שמת לא חשיב. ומיהו לא נהירא, דהא טבל וערלה וכלאים דאיסורם בא עליהם משנוצרו ולא חשבינן להו בריה. לכך צריך לומר דכל דבר שאבד שמו כשהוא מרוסק שאינו נקרא בשמו הראשון, כגון נשר כשהוא שלם נקרא נשר וחתיכה אחת ממנו אינו נקרא נשר אלא חתיכה [נקראת בריה], וכן גיד הנשה שחתיכה ממנו אינו נקרא גיד הנשה אלא חתיכה מגיד הנשה. אבל נבלה אפילו חתיכה ממנה נקרא נבלה כמו שלימה ולא אבדה שמה הראשון, לפיכך לא חשיב ליה בריה. ואם תאמר, אם כן מאי קאמר רבנן בריית נשמה חשיבה, הא לא בנשמה תליא מלתא. ויש לומר, דלדבריו דרבי שמעון קאמר, לדידן לא חשיבא בריה אלא בדבר [ד]כשהוא נחתך אינו נשאר בשמו הראשון שהיה לו כשהיה שלם, אלא לדידך נהי דלית לך טעמא דאובדת שמה במידי דאית בה בריית נשמה, אבל בחטה דלית בה בריית נשמה אודי לן מיהא דלא הוי בריה כיון דאינה אובדת שמה. וכהאי גוונא מצינו בפרק התערובת [זבחים ע"ז ע"ב], דאמר לדבריו דבר פלוגתיה אף על גב דלא סבירא ליה.
<h2>דף יז:</h2>
איסורא בעלמא. פירש רש"י, הוא דקא מייתי בכולהו ואזהרה לכל אחד בדבר חדש, היינו איסורא בעלמא, ועיקר קרא דמלקות דכל חד וחד אתא לחוץ לחומה, ואתי קל וחומר דרבי שמעון ומגלה בכולהו איסור בכל חד וחד [בדבר חדש], (ו)בבכורים עד שלא קרא, ובתודה עד שלא זרק. ואם תאמר, מנא ליה לרבי שמעון לרבות בהו איסור חדש, הא למלקות חוץ לחומה צריכה. ומאי קאמר בבכורים אם חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, הא לא בא הכתוב אלא אאוכל עד שלא קרא עליהם שם, הא טובא איצטריך למלקות דחוץ לחומה. וכן מאי קאמר בכולהו. ויש לומר, דסברא הוא לרבי שמעון דלא תאכל אתי לב' דברים, בין לאורויי שם איסור או בחוץ לחומה או דאחר, ובין לאורויי מלקות. ו(ל)כך קאמר, אם ללמדנו בבכורים איסור דחוץ לחומה, הרי קל וחומר ממעשר, אלא לאורויי איסור במה שלא קרא, וגם אתו נמי למלקות דחוץ לחומה, וכן יש לפרש בכולהו. כך יש להוסיף ולפרש פירוש רש"י. והא דקאמר בכולהו אלא לאוכל לפני זריקה שלוקה, לאו דוקא לוקה, אלא איסורא בעלמא. וכן (בדבור) [בבכור] אחר זריקה ובחטאת ועולה חוץ לקלעים כולהו לוקה לאו דווקא, אלא איסורא בעלמא. ופריך, והאמר רב[א] זר שאכל מן העולה לפני זריקה וכו' לרבי שמעון לוקה חמש, זר דווקא קאמר, ואף על גב דכהן לגבי עולה זר הוא, הכא זר דווקא קאמר, דאי כהן בציר ליה חד לאו, דמוקמינן ליה [ב]לאו דלאחר זריקה דאתי מבכור והא[י] לאו אינו בכהן, ומשום הכי נקט זר. וחמש לאוי, דקאמר, חד דחוץ לחומה דאתי ממעשר, וחד לפני זריקה דאתי מקל וחומר דחטאת ואשם וכל שכן חוץ לחומה, וחד משום אוכל עולה ואפילו כהן, ואפילו בפנים, וכל שכן חוץ לחומה, אלמא מלקיות ממש קאמר, ומשני אסור קאמר ולא ללקות עליהם. והא אנן תנן אלו הן הלוקין. וקתני, בכורים עד שלא קרא וקדשי קדשים חוץ לקלעים. ומה שהזכיר רש"י, קדשי קדשים חוץ לקלעים, לא נהירא, דמינה לא משני מידי. לכך נראה לפרש דלא פריך אלא מבכורים ומקדשי קדשים לא קשיא ליה, דאיכא אזהרה כמו שפירש רש"י בסמוך [י"ח ע"א], אבל מקדשים קלים לא פריך דהתם איכא מלקות מפשטיה דקרא בלא שום ייתור. מכדי כתיב והבאתם שמה לא תוכל לאוכלם. אם מחוץ לחומה בא להזהיר, וקאי אקרא דלעיל שהם מפורשים, ולאו שבכללות לא הוי (כיון) [כ]דפרש"י [דאכולה] קאי [הוי] לאו אכל חד וחד, והיכי דמי לאו שבכללות, כגון [שמות י"ב], לא תאכלו כי אם צלי אש, וכגון [במדבר ו'], מכל אשר יעשה מגפן היין. דהא מפקינן מינייהו [ו]לא כתיבי בקרא, אבל הכא כולהו כתיבי. מהדר (ומפרט) [ומפרש] בכל חד למה לי, שמע מינה ליחודי לאו בכל חד וחד. כאלו חזר וכתב בכל אחד ואחד לאו דחוץ לחומה, וכיון שאינו ענין לו תנהו [ענין] לדבר אחר, הלכך בבכורים לאוכל עד שלא קרא אתא (ודאינך) [ואינך] כל חד למילתיה. ואם תאמר, בכל הקדשים הכתובים כאן דייך אם תתן הלא[ו] ענין לאוכל לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים. אין הכי נמי, ומתניתין דקתני לוקין באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים מובשר בשדה טרפה לא תאכלו נפקא כדלקמן, ולוקה ה' דקאמר רבא, ה' איסורי קאמר, לשון רש"י. ודוחק הוא זה כדפרישנא לעיל, דאין לנו לבדות איסור חדש כיון דצריכים למלקות דחוץ לחומה. ועוד קשה, דמאי קאמר בתודה ובכולהו אי חוץ לחומה קל וחומר ממעשר הוי ליה למימר דבגופיה כתיב דמצי למכתב לא תוכל לאוכלם, [דבשביל זה לא היה לו למהדר ולפרש]. ועוד קשה לישנא דרבי שמעון, דאמר אלא לאוכל הבכור [ל]אחר זריקה שלוקה ואינו אלא איסורא בעלמא.
לכך נראה לפרש, איסורא בעלמא, פירוש, איסור דחוץ לחומה ילפינן לכולהו מקל וחומר דמעשר, ואף על גב דמלקות לא שמעינן מקל וחומר, דאין מזהירין מן הדין, מכל מקום, (ד)כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה מקל וחומר דמעשר, טוב להעמיד לאו בדבר חדש שלא מצינו בו עדיין איסור, כגון בכורים עד שלא קרא, ובכל חד וחד קאמר, ולא דמי להא דפריך בפרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"א], ודלמא ליחוד[י] ליה לאו לגופיה, דהתם ודאי אית לן למימר טפי (ו)לאוקמיה (למילקי) [לאו] אנפשיה מלומר תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה, אבל הכא כל חד וחד (למילקי) אנפשיה (מלקות חדש) מוקמינן להו [למלקי מלקות], והשתא ניחא הא דקתני תנהו ענין לאוכל בכורים עד שלא קרא דלוקה, וכן כולם. והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה לוקה ה', וכיון שאין מזהירין מן הדין לא (משכחא) [משכחת] ביה אלא מלקות הכתוב בעולה לבד, אבל אינך ליכא מלקות, דמקל וחומר אתי, ומשני ה' איסורי ואנן תנן אלו הן הלוקין וקתני קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, אלמא דתודה ושלמים חוץ לחומה לקי, ולדידך הא אוקימנא הלאו בלפני זריקה אבל מלקות דחוץ לחומה לא אייתינן להו כי אם איסור מקל וחומר ממעשר, אלא קרא יתירא הוא. מכדי כתיב והבאתם שמה [וכו'] מיהדר ומפרש בכל חד וחד למה לי שמע מינה ליחודי לאו בכל חד וחד הוא דאתא. כלומר לכתוב לא תוכל לאכלם ואז הוה אמרינן כדקסלקא דעתך עד השתא דאוקימנא איסור בכל חד וחד דחוץ לחומה מקל וחומר דמעשר, ועיקר הלאו בכל חד למלקות בדבר חדש, אבל השתא דהדר ומפרש בכולהו לייחודי לאו(י) בכל חד וחד, כלומר לגלויי לן שאסור דחוץ לחומה שלמדנו בהן איסור מקל וחומר (ומלקות) [דמלקות] נמי איכא, והשתא יש ב' מלקיות בכולן, מלק(י)ות דחוץ לחומה ומלקות בדבר חדש שאנו מעמידין, אבל מה שבכור למד מתודה וחטאת משתיהם ועולה משלשתן (תנהו) [הנהו] לאיסורא ולא למלקות, ולא מהני היתור אלא לגלות האיסור דחוץ לחומה דילפינן בכולהו מקל וחומר דמעשר לומר דמלקות נמי איכא, ולוקה ה' דקאמר רבא לא אמלקיות קאמר, כך פירש רבי שמשון בר שמשון.
ואם תאמר, מעשר גופיה למה ליה למהדר ולמפרט. ואומר מורי ר"מ, דדריש ליה פרק קמא דכריתות [ד' ע"ב] [ל]לאו לאוכל דגן תירוש ויצהר שלוקה ג', דמפיק ליה מדהדר וכתב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך [דברים י"ב], שמעינן מינה דלחלק הדר וכתביה. ורבינו יצחק מפרש ליחודי לאו[י], דכל חד וחד מהני היית[ו]ר לגלויי לן על כל האיסורין שאנו שומעין מקלין וחמורין שבכולן יש מלקות, דכיון דלמדנו מלקות בכל חד חד בדבר החדש גם יש לנו לומר מלקות בכולן במה שנלמד מחבירו, כגון בחטאת ואשם לפני זריקה דאתי מקל וחומר דתודה ושלמים, וכן בעולה לאחר זריקה דאתי בקל וחומר דבכור, וכן חוץ לקלעים דאתי מקל וחומר דחטאת, דכיון דגלי לן היית[ו]ר מלקות בדבר חדש בכל חד וחד כנגד גם כל מה דאתי מקל וחומר נדון בו מלקות, ולפי זה לוקה ה' דאמר רבא בזר (שאכר) [שאכל] מן העולה לפני זריקה, מלקיות ממש קאמר. ואם תאמר, לפי מה שפירשנו, רבי שמעון למה ליה לאיתויי האי קרא דמייתי, הוה ליה לאתויי ובשר בשדה טרפה [שמות כ"ב], דמיניה ילפינן כל יציאה חוץ למחיצתה. ויש לומר, דמשתמע ליה לתלמודא דמדקתני אוכל קדשי קדשים (שיצאו) חוץ לקלעים ומעשר שני (שיצא) חוץ לחומה, ולא קתני אוכל קדשי קדשים שיצאו חוץ לקלעים ומעשר שני שיצא חוץ לחומה, משמע ליה דוקא באוכלו [ב]חוץ מיירי ולא ביצא וחזר, ומשום הכי מייתי האי קרא דלא תוכל לאכול דמיירי באוכל [ב]חוץ ממש, ולא מייתי קרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו, דמיניה ילפינן אפילו יצאו וחזרו אסורים, כדאיתא בפרק בהמה המקשה [חולין ס"ח ע"ב] גבי הוציא העובר את ידו לחוץ, דאמרינן לפי שמצינו מעשר שני ובכורים שיצא[ו] חוץ למחיצתם וחזרו מותרים, יכול אף זה כן וכו', עד היכן מצינו דכתיב [דברים י"ד], ואכלת לפני ה' אלהיך וגו', וכתיב, לא תוכל לאכול בשעריך וגו', בשעריך הוא דלא תוכל לאכול וגו', הא חזרו מותרים. ותימא לר"י שם דהיכי מצינו למימר מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך דאם יצאו וחזרו מותרים, הא כולהו קדשים בהאי קרא כתיב, תודה ושלמים וחטאת ואשם ובכור ועולה כדמפרש בשמעתין, וכל הני ודאי לאו בחזרה מישתרו. ויש לומר, דעל כרחך חזרה אמעשר שני ובכורים בלבד קאי, דכתיב בהו, ואכלת לפני ה' אלהיך, וכתיב, לא תוכל לאכול בשעריך, ודרשינן לקמן [י"ט ע"ב] כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך קרינא ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכו', דמיניה ילפינן לקמן דאין חייבים עליהן עד שיראה פני החומה, והאי דרשא ודאי לא קאי אלא אמעשר ובכורים, דאלו כל שאר קדשים מיחייב עלייהו אם אכלן [ב]חוץ אפילו לא ראו פני הבית, לפיכך משמע דהך דרשא דהיתר חזרה לא קאי אלא אמעשר ובכורים ולא אשאר קדשים.
<h2>דף יח.</h2>
ולילקי נמי. הכי גרסינן, משום וזר לא יאכל כי קדש הם [שמות כ"ט], ולא גרסינן, וכל זר לא יאכל קדש [ויקרא כ"ב], דההוא בתרומה כתיב. ואין לומר דילפינן חטא חטא מתרומה, דמיניה ילפינן אזהרה למעילה, דמשמע זר שאכל אכילה כזית, ואי מחטא חטא דתרומה אתי בעינן שוה פרוטה כדאיתא פרק כל הנהנה (מעילה י"ח ע"א), [הנהנה] מן ההקדש שוה פרוטה, מעל.
ולילקי נמי משום ובשר בשדה טריפה וכו'. ותימא, אמאי לא חשבינן האי קרא משום לאו שבכללות. ויש לומר, דמניה מפקינן כל יציאה חוץ למחיצה לא תאכלו לבד והוי כמו נותר דכייל כל נותר קדשים, ולא חשבינן ליה לאו שבכללות.
ולילקי נמי משום דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר לא יאכל כי קדש הם, כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. וקשה לפי פירוש רבי יצחק שפירש דרבא מלקות ממש קאמר, מאי פריך מהאי [קרא], דהא חשבינן האי קרא בפרק (ב"ש) [כל שעה (פסחים כ"ד ע"א)] לאו שבכללות. אבל לפי פירוש רש"י, דרבא איסור בעלמא (קחשוב) [קחשיב], פריך שפיר.
<h2>דף יח:</h2>
כל הראוי לבילה וכו'. ואם תאמר, מאי קאמר, אי שנה הכתוב ביה, הוה עיכובא ואפילו ראוי לא מהני ביה, ואי לא שנה ראוי למה לי. ויש לומר, דשנה ביה הכתוב דבכמה מקומות כתוב בלילה, ומשום הכי בעינן ראוי. מיהו עיכובא ממש לא [הוי], דלא כתב ביה צווי ובללת(א). וצריך עיון גבי קריאה כתיב [דברים כ"ו], וענית ואמרת.
ומאן האי תנא דפליג עליה דרבי יהודה, רבי אליעזר בן יעקב וכו'. פירוש, ומדאפקיה תנופה מהכא, אלמא תרי קראי כתיבי בהנחה [דברים כ"ו] והניחו והנחתו, ושנה ביה הכתוב לעכב. ואם תאמר, רש"י פירש בפירוש החומש [שם] דבעי ב' תנופות בבכורים, וכן תניא בספרי, וכמאן תרמייה, דאין זה תנא דהכא. ואומר ריב"א [כ]דאמרינן דאתיא כרבי אליעזר בן יעקב, והאי דקאמר הכא, מאן האי תנא דפליג עליה דרבי יהודה לאו למצוא דאית ליה הנחה מעכב אתי, אלא דפליג עליה דרבי יהודה דמפיק תנופה מקרא אחרינא ואית ליה שפיר בתנופה מוהנחתו נמי אתיא, ובעינן ב' תנופות, ותנא דאית ליה הנחה מעכבת לאו רבי אליעזר בן יעקב הוא אלא רבנן דרבי יהודה במשניות במסכת בכורים פרק ג' [מ"ו], דתנן, עודהו הסל על כתפו קורא [דברים כ"ו] מהגדתי היום עד שהיה גומר כל הפרשה וכו', וליתא ליה להאי תנא תנופה כלל, ואם כן מוקי הני תרי קראי והניחו והנחתו להנחה ואית ליה דהנחה מעכבת. והכי נמי [איתא] במנחות [ס"א ע"ב] דאמר, מאן האי תנא דאית ליה תנופה בעייא בבכורים רבי אליעזר בן יעקב דרב גובריה, משמע דרבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה אית להו בכורים בעו תנופה אבל שאר תנאי לא. ותימא למורי הרב ר"מ, דהכא מסיק רבי יהודה תנופה בבכורים מוהנחתו (והא) [דהוא] כתוב בסוף (הפירשה) [הפרשה], ובמסכת בכורים בסוף פרק ג', רבי יהודה אומר [קורא] עד ארמי אובד אבי [דברים כ"ו], הגיע לארמי אובד אבי, מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו וכהן מניח ידו ומניפו וקורא מארמי עד שגומר כל הפרשה. ואומר מורי (הר"ב) [הר"ם] דוהנחתו (מגולה) [מגלה] [א]והניחו (והוא) [דהוא] תנופה. וצריך עיון לרבי יהודה מנא ליה דכהן הוא [ד]מניף, כיון דלא גמיר גזירה שוה דיד יד, ובעלמא אית ליה דבתנופה בעי כהן.
<h2>דף יט.</h2>
בכורים מאימתי חייבין עליהן. פירוש זר האוכלם במיתה, וכהן שאכלם חוץ לחומה. מקצתו בפנים. פירוש, בעזרה.
יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים. ויאכלנו שם בלא פדיון, דקדושת הארץ לא בטלה לענין מעשרות. (שהן) [שכן] טעונין הנחה לעכב וקריאה למצוה. תאמר במעשר כשאוכלין אותו בלי שום קריאה, וידוי דמעשר בשנה ג' כתיב [דברים כ"ו], ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח. ויש למפרך שכן אסורים לזרים כדפריך רבא לעיל. (אהא) [והא] דתני בברייתא בכורים יוכיח[ו], צריך לומר דמיירי בבכורים שהובאו בפני הבית ונחרב הבית, דאי הובאו אחר חרבן הבית אין בהם קדושה כלל וחולין הם, דתנן פרק ב' דבכורים [מ"ג], יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים, שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להן שיעור ונוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית, ובכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית.
אפילו בכור נמי. פירש רש"י, דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא סבירא ליה מקריבין אפילו אין בית, כדאיתא במגילה נקראת [מגילה י' ע"א]. ואם תאמר, והא בעינן מזבח לזריקת הדם. ויש לומר, דמיירי בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית ונחרב הבית, דלא [הוי] מחוסר אלא אכילה במחיצות. אי נמי, פריק הכי אפילו בכור יעשה מזבח ויקריב ויאכל.
גירסת רש"י, ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא בכור נמי תבעי. ולא נהירא, דאי לא קדשה מה חילוק יש בין ירושלים לשאר עיירות. ועוד, דאמרינן בפרק בתרא דזבחים [קי"ב ע"ב], למאן דאמר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל. מיהו (מ)האי קושיא יש לתרץ, דמיירי הכא במעשר שנזרע קודם החרבן ואחר כך נחרב הבית דאז צריך חומה, אבל קושיא [ה]אחרת לא מיתרצא.
לעולם קסבר לא קדשה לעתיד לבא וכו'. הכי גריס רש"י ז"ל. וקשה, דאם כן איפסיל ליה ביוצא דהא אין לו חומה, ולמה ליה האי טעמא דאיתקש לדם. ועוד קשה, דאמרינן [דמאן] (דאית) [דלית] ליה (קדושה) [קדשה] לעתיד לבא דריש מהאי היקשא דאיתקש בשר לדם [משמע דאי אמר קידשה מתאכל בכור בלא בית ולא הוי ממעטינן ליה מהך היקישא. וקשה דהא מוכח בפרק קדשי קדשים (זבחים ס' ע"א)], מזבח שנפגם אין אוכלים. לכך נראה, דגרסינן, ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא מעשר שני לא נייתי, ובמעשר שנזרע קודם החרבן ואחר כך חרב הבית, כדפירש ר"י, ומשני לעולם קסבר קדשה לעתיד לבא ודקא קשיא לך בכור נמי נייתי, הכא במאי עסקינן, כגון שנזרק דמו לפני הבית (ובחרב) [ונחרב] הבית וכו' והשתא מיתרצי כל קושיי.
<h2>דף יט:</h2>
והיכא מוזהר על טומאת אכילה. ואם תאמר, מאי קמיבעי ליה, שפיר נפקא ליה (כדכתיב) [מדכתיב] בוידוי [דברים כ"ו], לא בערתי ממנו בטמא, שהרי אונן דאסור באכילת קדשים מפקינן ליה מדכתיב [שם], לא אכלתי באוני ממנו. ויש לומר, דבפרק הערל [יבמות ע"ג ע"ב] מפיק מהאי קרא המבער מעשר ב' בטומאה (שהיא) [שהוא] לוקה, ומשום הכי בעי הכא היכן מצינו דמוזהר על אכילתו בטומאה.
הוא מבפנים ומשאו מבחוץ. פירוש חשבינן כאלו המשאוי מבפנים דלא מצי תו פריק ליה. אמר קרא [דברים י"ד] כי ירחק ממך המקום, ממלואך. וכיון שגופו נכנס בירושלים אין זה כי ירחק, ולא מצי תו פריק ליה. מיהו לאוכלו שם אסור, כדמשמע לקמן.
אמר רבי יוחנן במעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה. והיכא דלא ראה פני החומה ואכלו בחוץ, נהי דמלקות ליכא, עשה מיהא איכא, דכתיב [דברים י"ד], וצרת הכסף בידך.
<h2>דף כ.</h2>
הא בגבולין לוקה ג'. לאו ממשמעות לשון [מד]קתני בירושלים (כלל), [ולא קתני והוא בגבולין, אלא הכי פירושו] ליתני והיא שנת מעשר (ב') ותו לא, אלא ודאי לאשמעינן הא בגבולין לוקה ג' ואף על גב דלא ראה פני החומה.
לא צריכה דעיילה ואפקה אי הכי מאי למימרא. ולמה לי למתני(') בירושלים. ואין לומר תקשי נמי ממתניתין דקתני, מעשר שני חוץ לחומה, דהא ודאי איכא לאוקמה בעיילה ואפקה וליכא למימר מאי למימרא, דאין זה יתור לשון, שהרי להורות לנו מלקיות מיתניא כולה מתניתין.
אמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן, לאכול דאורייתא. הלכך לענין לפדותו ולאוכלו בחוץ, לא אמרינן מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין אלא קלטוהו מחיצות בטבליה, אבל לענין לאוכלו בגבולין דלקי אמרינן כמו שהורמו דמיין.
רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא. הא דאמר בגבולין דלוקה ג', כגון שהוא מבפנים ונקיט משאו בקניא בחוץ, ואשמועינן דבהכי הוי ראיית פני החומה, ואי (אכול) [אכיל] ליה במקומו בחוץ לוקה, ואיפשיט בעיא דרב פפא.
[על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן על הזקן שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה]. וחייב ב' על פאת הראש וה' על פאת הזקן, כדמפרש רשב"ם, וזה לשונו, דתניא בתורת כהנים [פ' קדושים], ופאת זקנך [ויקרא י"ט], סוף זקנך, מלמד שהוא חייב על הראש ב' אחת מכאן ואחת מכאן, ועל הזקן ב' מכאן וב' מכאן וכו'. ונראה בעיני, דלא תשחית [ויקרא שם] שדי ליה אפאת זקנך. אי נמי, מדכתיב גבי כהנים, ופאת זקנם [ויקרא כ"א], וילפינן בקידושין [ל"ה ע"ב], פאת פאת כמאן דכתיב בישראל ופאת זקנך דמי. [ואם תאמר, מנלן לחייב על פאת הראש כולן, ויש לומר, משום דכתיב [ויקרא י"ט], לא תקיפו, ואחר כך ולא תשחית] (וי"ו) [וא"ו] דולא תשחית מוסיף על ענין ראשון, דפאת הראש דכתיב לעיל, ואיתרבי נמי להתחייב על כל פאה ופאה, עכ"ל.
מתניתין. ועל הזקן ב' מכאן וב' מכאן. מקום שהלחי מתחבר לצד עין הוי פאות זקן, מקום חיבורה לפאת הראש מכאן ומכאן, הרי אחת מכאן ואחת מכאן ושני גבולי (השינים) [השפה] אחד מימין הפה ואחד משמאלו ושבולת הזקן מתחת הרי ה', כך פי' רבנו חננאל. ורבינו זקני פירש, מקום חיבור הסנתר לעצם, אחת מימין הסנתר, שקורין מינטון, ואחת משמאלו ושבולת הזקן באמצע, הרי כאן ג', חיבור הצדעים מכאן ומכאן ב' הרי כאן ה', וגיבולי (השינים) [השפה] לא חשיב. ונראה בעיני דברי רבינו חננאל, לשון רשב"ם.
ואינו חייב עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי, אבל פאת הראש לא בעינן תער, והא דתניא בתוספתא [פ"ג ה"ז] גבי פאת הראש דאינו חייב עד שיטלנו בתער, רצונו לומר, מספריים כעין תער. וכן משמע בגמרא בנזיר פרק ג' מינין [מ"א ע"א] דלא בעינן תער גבי פאת הראש [ד]דריש גבי גילוח דמצורע דכתיב [ויקרא י"ד], וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וגו', ראשו מה תלמוד לומר, פירוש, כיון דכתיב וגלח את כל שערו למה כתב ראשו. אי לאו ראשו הוה אמינא שערו המותר לגלח אבל פאת הראש לא, כתב רחמנא ראשו, לאשמעינן דאתי עשה דגילוח דמצורע ודחי לא תעשה דפאת הראש. זקנו, מה תלמוד לומר, לאשמעינן דתגלחת דמצורע צריך תער, שהרי אין חיוב גילוח דפאת זקן כי אם בתער כדתנן הכא. ולהכי כתב רחמנא זקנו לאשמועינן דאתי תגלחת דמצורע שצריך תער ודחי לפאת זקנו, אבל מדאמר רחמנא את כל שערו, את ראשו, [משמע] דגילוח דמצורע דחי לאו דהקפה, [ו]לא הוה ידעינן דבתער [שרי], דהוה אמינא דדחי לאו דידיה [ו]הוי שפיר [מגלח] בלא תער, אלמא גבי פאת הראש לא בעינן תער. וכן הלכה, דפאת הראש חייבין עליהם אפילו במספריים כעין תער, אבל פאת זקן אינו חייב עליהם אלא בתער דווקא, כדדריש בגמרא, איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. מיהו מספריים שלנו יש לחוש, מפני שהזוג של מטה משחית כתער. (ואמר) [ו]ר' יעקב מגינון (ש)היה אומר לספר, הזהר שלא תנוד זוג של מטה. וגם באותם המשחיתים בתער מה שלמטה מסנתר, יש לחוש שלא יבא הבשר שהוא כנגד הפאות למטה וישחיתם. ובעל הנפש יזהר מכל זה.
וחייב על הראש כבין העינים. ובשריטה על מת מיירי. ובין עיניכם [דברים י"ד] דכתיב עליה, דרשינן בקידושין [ל"ו ע"א] לאשמועינן דמקום הנחת תפילין הוי מקום שעושה קרחה.
<h2>דף כ:</h2>
אלא בבת אחת ובחדא התראה חמש מי מיחייב. תימא מאי קא פריך, שאני הכא דגלי קרא קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה, דהכי אמרינן בפרק י' יוחסין [קדושין ע"ז ע"ב] דכהן הבא על ה' אלמנות, חייב ה' חטאות בחדא התראה, משום דהוי גופין מוחלקין, הכי נמי גבי קרחה הוי כגופין מוחלקין. ותו קשה, דמסיק לא צריכא, דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת בה' מקומות. ופירש רשב"ם דלהכי נקט בבת אחת, דאי בזה אחר זה לימא מיחייב חמש, דבעינן תוך כדי דבור מן ההתראה. ולא נהירא שפיר, [ד]בא על ה' אלמנות או על אלמנה וגרושה וזונה חייב על כל אחת ואחת אפילו בחדא התראה ואף על גב דאי אפשר להיות העבירות תוך כדי דבור מן ההתראה. לכך מפרש ר"י, דמתחלה דפריך תלמודא אילימא בבת אחת בחדא התראה מי מיחייב, סלקא דעתך דברייתא (דקרא) [דקרח] ה' קרחות מיירי שקרח במקום אחד ה' פעמים בזה אחר זה שיעור קרחה, ולכך פריך, מי מיחייב והתנן וכו', וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא קרחה, ולכך חייב על כל שיעור ושיעור כמו בהך דאלמנה (אלמנה), דלא דמי, דהתם גופין מוחלקין, אבל הכא על כרחך אין חיוב קרחה תלוי בשיעור קרחה, שהרי אם קרח בבת אחת חמשה שיעור[י] קרחות לא מיחייב אלא חדא, הלכך בזה אחר זה בלא הפסק לא מיחייב אלא חדא, ומשני דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בה' מקומות הלכך מיחייב אכל חדא וחדא דאיכא גופין מוחלקין, והוא הדין דבזה אחר זה נמי מיחייב כיון (דאיכא) [דליכא] הפסק, אלא ניחא ליה לתרוצי בבת אחת [באותו] סגנון שהקשה לו, ואם אינו תוך כדי דבור מן ההתראה נמי מיחייב עלייהו, דלא שייך למימר אשתלאי, כיון שהתחיל עבירה ראשונה תוך כדי דבור מן ההתראה.
במלקט שחורות מתוך לבנות שהוא חייב. פירש רשב"ם דהוי מתקן. וכרבי יהודה דאמר [שבת צ"ג ע"ב], מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דהא לשיע(ו)ר זה שהוא גוזז אין לו חפץ וצורך בו כלל, ודמי למוציא מת במטה, דלרבי יהודה חייב, ולרבי שמעון פטור.
<h2>דף כא.</h2>
על עבודה זרה ביד חייב. פירש רשב"ם בעבודה כדרכה, דאפילו פוער [עצמו] לפעור, משום דהוי עבודה כדרכה מיחייב. ולא נהירא, דאם כן בכלי נמי כדרכה (מיחייב) [ליחייב]. לכן נראה לפרש, ביד חייב משום חוקות הגוים.
רב אשי אמר כל מקום (מנהג) [מכתו] מוכיח עליה. וכן הלכה. איכא בינייהו (שפחית) [שפחות]. רשב"ם האריך בו.
<h2>דף כא:</h2>
מתניתין. החורש בשור ובחמור (וכן) [והן] מוקדשין. פירש רשב"ם, בשור בכור, ולוקה משום [דברים ט"ו], לא תעבוד בבכור שורך. וחמור של בדק הבית, ואיכא לאו דהזיד במעילה כמפורש בסנהדרין [פ"ד ע"א]. ולא נהירא, דהא מסיק בגמרא (כ"ב ע"א) [דמידי] דאיתיה בשאלה לא קתני, ומשום הכי מוקי בבכור שור ולא בשאר מוקדשין. לכך נראה לר"י לפרש, [לסלקא דעתך] תנא מיירי במוקדשין, [ולמסקנא מוקי ליה בבכור] ואפיק לאו דמעילה ועייל במקומו כלאים [דחשיב] ב' לאוין, כלאי זרעים וכלאי הכרם, כגון מחפה חטה ושערה וחרצן.
אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. פירוש חייב על כל התראה והתראה, כאילו פשט וחזר ולבש. ואם תאמר אמאי, והא לא עבד מעשה. ויש לומר, כיון דבתחילת לבישה עביד מעשה חייב על השהייה כדי פשיטה ולבישה. והכי נמי בנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרץ [לפנינו, ופרע] מעליו מעזיבה חייב על (כל) [ה]שהייה [נזיר מ"ג ע"א], ואף על גב דלא עבד מעשה, כיון דבתחילת הכניסה עביד מעשה. ובהכי נמי ניחא הא דאמרי[נן] בברכות [י"ט ע"ב], היה לבוש כלאים, פושטן אפילו בשוק, ופריך מהא דתניא [סנהדרין י"ח ע"ב], והתעלמת מהם [דברים כ"ב], פעמים שאתה מתעלם, הא כיצד, זקן ואינה לפי כבודו, אלמא דמשום כבוד הבריות דחינן מצוה דאורייתא, ומשני התם שב ואל תעשה, ומאי קא משני, הא נמי שב ואל תעשה הוא, כלומר שב ואל תפשוט הוא, אלא ודאי כיון דבתחלת הלבישה איכא מעשה לא חשיב ליה שב ואל תעשה, אלא הוי כאילו עביד מעשה כל שעה. ותימא, דהכא משמע דבלא שהה לא מיחייב, ובפרק ב' דשבועות [ט"ז ע"ב] מיבעייא להו (מי) [אי] צריך שהייה למלקות או לא, גבי מטמא מקדש ונזיר בקבר. ויש לומר, דלא דמי לשהייה, דהתם מיירי בשהייה כדי השתחואה, דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה, כי נמי לא שהה כדי השתחוואה מיחייב. אבל הכא כל כמה דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין [כאן] עבירה אחרת, דעדיין ראשונה קיימת, דהתם נמי לא מיחייב עד שיוכל לפרוש מן הטומאה.
גמרא. המחפה בכלאים לוקה, אמר ליה לא משנתינו היא זו וכו'. לאו דמכסי ואזיל. ואם תאמר, ואמאי אינו חייב משום ב' לאוין בשביעית, משום חורש בשביעית ומשום זורע בשביעית. ונראה לי דאין חילוק מלאכות [בשביעית]. (א"צ) [אי נמי] אומר רבינו מרדכי, דפליגי אמוראי בפרק קמא דמועד קטן [ג' ע"א] בחורש בשביעית, דאיכא מאן דאמר דלא לקי.
תנא תני ח' ואת אמרת תנא ושייר. ואף על גב דתני בפרק קמא דקדושין [ט"ז ע"ב], ד' מעניקים להם, וקאמר עלה תנא ושייר, לא דמי, דהכא נחית לאשמועינן דמצינו ח' לאוין במלאכה [אחת], ואיכא חידוש בהא, ואי הוה [אפשר] למחשב טפי לאוין בודאי הוה חשיב להו לאשמעינן רבותא טפי.
<h2>דף כב.</h2>
אלא הכא במאי עסקינן כגון שבשלו בעצי הקדש. ואם תאמר, וליחשוב נמי הזיד במעילה. ופירש רשב"ם דבעצי שלמים עסקינן דלית בהו מעילה. ואם תאמר, לוקמה בעצי הקדש דבדק הבית וליחשוב נמי הזיד במעילה. ופירש רשב"ם דליכא לאוקמה בהכי כדפריך (הכא) [הכי] בפרק כל שעה [פסחים כ"ז ע"ב] והלא מעל המסיק (וכו') [וכל] היכא דמעל המסיק נפקי לחולין, (והכא דבמזיד) [והשתא, אי מיירי ד]לחייבו [משום] לאו דהזיד במעילה [אי אפשר לחייבו] משום לאו דלא תעשון כן, דהא חולין גמורין נעשו, עכ"ל. [אבל דבריו קשה] להבין [דזה דלא כמאן, דלרבי יהודה הקדש במזיד אינו מתחלל ולרבי מאיר אפילו קדשים קלים מתחללין כדאמרינן בפרק (קמא) [שני] דקדושין [נ"ה ע"א], ואם כן אפילו בעצי שלמים ליכא לאו דלא תעשו]. לכך נראה לפרש, דלא חשב אלא לאו דאית להו בפחות משוה פרוטה, ולאו דמעילה בעינן פרוטה. ועוד הקשה רשב"ם, לוקמה בעצי אשרה דאיכא ב' לאוין, כיון דאמלקיות טובא קא מהדר, דכהאי גוונא פריך לקמן על מתניתין דיש חורש תלם אחד וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן וכו'. ותירץ, התם קתני, יש חורש וכו', מכלל דהאי לישנא שמעינן (דההדר) [דמהדר] תנא בכל כחו אמלקיות טובא, הלכך פריך הכי, אבל [הכא] לא קתני יש מבשל, אלא המבשל גיד הנשה וכו', [ומשמע] דהכי הוה עובדא ועל מעשה [זה] נשאלה שאלה בבית המדרש, עכ"ל.
אלא כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב. ואם תאמר, אכתי ליתא בהן ולאו, כדפריך בפרק ג' דשבועות [כ"ד ע"א] גבי שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות, דפריך מי איתא בלאו והן. ויש לומר, דמשכחת לה בעפר (תתוח) [תחוח], דליכא חיובא מן התורה באותה חרישה, וכהאי גוונא אמרינן [שם], אמר שבועה שלא אוכל תמרים וחזר ואמר שלא אוכל תמרים [ו]ענבים, מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתמרים, דאיכא בהו לאו והן כמו תמרים הרעים, דשבועה קמייתא לא חיילא עלייהו לפי שאינן נאכלות כי אם על ידי הדחק, ושייך בשבועה שנייה עלייהו לאו והן.
האי תנא איסור כולל לית ליה. תימא (משאר) [אשאר] קושיות מאי משני. וצריך לומר דתנא ושייר. ואף על גב דאמר לעיל [כ"א ע"ב], תנא תני ח' ואת אמרת תנא ושייר. ואומר מורי הר' מרדכי דלא דמי, דהתם ודאי אם איתא דביום טוב איכא לאוי טפי הוה חשיב להו, דהא ביום טוב איירי מתניתין, אבל הני לאוי דפריך הכא ליתנהו בגוף (המחרישה) [החרישה] דאפשר דלא מיירי מתניתין בחורש בנחל איתן אלא בחורש בגינתו, (וכך) [וכן] מוחק את (השאר) [השם] דברים (אחדים) [אחרים] נינהו דליתנהו ב(מ)חרישה, וכן כולהו.
שהרי גוף אחד נינהו ועשאו הכתוב כב' גופין. רשב"ם האריך בו מאד ומגומגם הוא. ורבנו תם פירש, עשאו הכתוב ב' גופין, דכתיב גבי פסולי(ן) המוקדשין, כצבי וכאיל [דברים י"ב] והן ב' מינין, ובהכי ניחא נמי הא (דאיכא) [דאיתא] בפרק (ב') [ה'] דבכורות [ל"ג ע"א], תלת צבי ואיל כתיבי, חדא לכדר' יצחק וכדר' אושעיא, ופירש רש"י, דלא איתפרש מלתייהו (הכא) [היכא]. ופירש רבנו תם סמוך לפטירתו לגן עדן, דהיינו ר' יצחק ור' אושעיא דהכא.
המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה. ודוקא אם מנהיגו ומשוי עליו, דאי בלא משא נמי מחייבין ליה אם כן שור פסולי המוקדשין לא (יוכל) [נוכל] לנוד אותו ממקומו.
<h2>דף כב:</h2>
הא דאמדוהו ליומיה. כלומר בו ביום שאמדוהו שיכול לקבל מלקות חזרו ואמדוהו שלא יוכל לקבל, או איפכא, (בהכא) [בהכי] קאמר מתניתין לוקה אין, לא לקה (אלא) ילקה כאומד החמור, דאמרינן דאומד הקל היה טעות. אבל אם אמדוהו אומד הב' למחר, [אמרינן] שמא הכחיש ואזלינן בתר אומד הקל.
<h2>דף כג.</h2>
ר"י אומר יתרי כח וחסרי מדע. כלומר יתרי כח ודאי בעינן משום [דברים כ"ה] מכה רבה, אבל בחסרי מדע סגי, ולא בעינן יתרי מדע כדאמרת, אבל אינו רצונו לומר דאין מעמידין אלא חסרי מדע, דפשיטא דיתרי מדע מהנו טפי, וקא משמע לן רבי יהודה, דאין צריך לחזור אחרי יתרי מדע.
שניהם שוין ברעי. ומיהו אשה אף במים. (מתני') [מיתיבי] לקה. נתקלקל האיש ברעי ואשה במים, כיון שהגביה את הרצועה להכותו, בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו ולא יכוהו כלל, אבל [נפסקה, דווקא כי נפסקה בשניה שלקה אחת ו]לא (כנפסק') [בנפסקה] בראשונה קודם שלקה כלל.
<h2>דף כג:</h2>
והבאת מעשר. פירש רשב"ם, דקנסם עזרא ללוים ותיקן שיביאו לכהנים כמו תרומה, וכ[מ]דומה לי [מ]לשונו שפירש עוד פירוש אחר, שיפרישו מעשר מכל פירות האילן כמו שתיקן חזקיה, כדכתיב [דברי הימים ב' ל"א], (ופרץ) [וכפרוץ] הדבר.
ואומר ה' עמך גבור החיל. ומלאך הוא דקאמר לגדעון, אל[מ]א דהסכים לבועז. ותימא שהרי גדעון קודם בועז הוה. ויש לומר, דמוכח כן מדבועז אמר לקוצרים [רות ב'], ה' עמכם, אלמא רגילין היו העולם בכך למטה, והסכים בית דין של מעלה על ידיהם, מדאמר ליה מלאך לגדעון [שופטים ו'], ה' עמך גבור החיל.
